גברים שולטים בעולם, ונשים שולטות על גברים.

נחזור הרבה שנים אחורה, שנת 1942, אפגניסטן. הקהילה היהודית הקטנה בעיר הראט שסבלה פה ושם ממהומות המוסלמים, למדה להוריד את הראש, להיכנע בשקט, להתעטף ברעלה לפני היציאה מהבית בכדי שאף אחד לא יבחין שהלב והדם יהודי. וחיכו, רק חיכו לרגע שיוכלו להגיע לירושלים. מתחילה להתעורר לתפילת שחרית.

יום שבת בבוקר, דוד שלי, שלמה, אז בן 8, ואחיו אהרון, אז בן 10 הולכים עם סבתא דבורה, לבית הכנסת.

הנשים מתכנסות כולן ביחד לתפילה, לבושות לבן, מחייכות, יום שבת, קצת שקט מחיי היומיום מטיפול בילדים ומטלות הבית. שבת קודש. שקט. דממה. 

כולן יושבות עם ספרי התורה, ומתחילות לקרוא ולהתפלל. שלמה, מתחיל לשחק מחבואים עם אחיו אהרון מתחת לכיסאות. מדי פעם הם עוצרים, צוחקים, מפריעים לסבתא ולנשים האחרות, נכנסים להן מתחת לשמלות ולכיסאות, צוחקים, עד שגוערים בהם, והם חוזרים לשחק בשקט. תפילת החזן נשמעת ברקע, שבת. עוד שבת רגילה. עוד בוקר שבת. עוד מעט תגמר התפילה, הם יחזרו הבית לאמא מזל, אבא משה, והאח הגדול דוד לארוחת שבת. הארוחה הכי טעימה. כי בשבת, שבת עונג, מותר לקהילה היהודית הענייה ההיא באפגניסטן לאכול קצת יותר משקדים וצימוקים ומרק דלוח. 

הם לא הרגישו, הילדים, שזה מתקרב. אף אחד לא הרגיש. כן, דוד האח הגדול, נפל לבאר ואמא שלהם, מזל, קראה לעזרה ועבר לידה מוסלמי ושאל אם היא יהודיה, כשאמרה לה שהבן שלה נפל לתוך הבאר, ענתה לו שכן, ונענתה ב"פחות יהודי אחד, יותר טוב". בסוף הגיעו כמה מהכפר והוציאו אותו. וכן, הם היו גונבים להם מהירקות, והיו לוקחים להם פה ושם עזים ופרות. היו מרביצים. אבל לא נורא, לא נורא. הם עוד יגיעו לירושלים. כל יום הם מתפללים להגיע לירושלים הקדושה.

לרגע אחד, נשמעו צעדים חרישיים. הילדים נכנסו מתחת לכיסאות, כי חשבו שזה אבא משה בא לקחת אותם הביתה. התחבאו. לאחר הרגע הזה, הם לא שכחו לרגע, שלמה לא שוכח עד עכשיו (אהרון ז"ל נפטר מדום לב לפני 20 שנה), את מה שהם ראו.

גבר, מוסלמי, חשוף פנים, ועם סכין ביד, עבר בין שורות המתפללות, לא ריחם, לא עצר, פשוט קצר. אישה אחר אישה שחט. שחט. שחט!

אהרון רץ לבית הוריו לספר מה קרה, ונשמעה צעקה בכל הכפר. 

סבתא דבורה נמצאה עם הנשים האחרות בתוך שלולית דם, על הרצפה, לבנה, בשקט, עם כיסוי הראש, עם חיוך עצוב, עם עיניים פקוחות מבעתה. 

זה קרה כבר ב1942, בארץ רחוקה.

אני לא מופתעת. אני לא רוצה להאשים דת שלמה. או מגזר מסוים. אני לא רוצה ליפול לסטיגמות. אני לא רוצה שנחזיר להם באותו מטבע. 

אני רוצה שקט, אורח חיים רגיל, ימים טובים, שלווה, שלום?, דרך ארץ, אהבת חינם. אפשר?