בפעם הראשונה, שהתעמקתי בשתי המילים שנשמעות נפלא; "חופש" ו"חופשה" היה בספר מישהו לרוץ איתו, כאשר אסף אומר לתיאודורה שיש "חופש" ותיאודרה ענתה בפליאה: "יש בחוץ חופש?" או דבר מה בסגנון. היא התאכזבה לגלות שזו חופשה ואף נזפה באסף שידבר כראוי.
תיאדורה התאכזבה, מכיוון שאין בחוץ חופש. מה שאסף התכוון אליו זה החופשה הגדולה- גם בחופשה אין ממש חופש. לפחות בחופשה של אסף ותמר לא היה.
בשלב זה גרוסמן רצה לבקר את החברה שלנו. איך זה יכול להיות שבתקופה כל כך מודרנית בה "כל אדם חופשי לעשות מה שבא לו" אין באמת חופש?
חברים, אני מצטערת לומר לכם. אבל אין דבר כזה חופש. אם יש לכם דבר אחד בחיים שמפריע לכם לעשות מה שבא לכם- זה לא חופש. מצטערת מאוד.
אם אתה אדם באמת חופשי, שיש לך מטרות שלא קשורות לכסף- אני מה זה מקנאה בך.
אם יש לך מטרות שלא קשורות מה אנשים יחשבו עליך, גם אם זה בנאדם קרוב- אני מקנאה בך.
בחופש הגדול (או יותר נכון, בחופשה הגדולה) דיברתי עם מישהו, שאלתי אותו איך החופש, הוא ענה שחרא.
למה?
בשבילו, חופש זה לעבוד ולעשות כל הזמן לעשות דברים שקשורים לשגרת הפנימיה שלו, שלא קשורים ללימודים.
בחיי, באותו רגע לא ידעתי אם אני צריכה לגלות הערכה כלפיו, או זלזול.
הגעתי למסקנה בסוף, שיש אנשים שצריכים את השגרה שלהם, לא כל אחד אוהב להיות ספונטני ואני לגמרי מקבלת את זה- כנראה חלק מתהליכי התבגרות.
לאחר שדיברתי איתו, הגעתי לעוד מסקנה- החופש שלי זה להיות ספונטנית- ולממש את זה.
מה לעשות, רק בחופשות אני יכולה לממש את הספונטנית.
לאחרונה הבנתי שזה פשוט לא עובד, כשאין מישהו איתך. איך גיליתי את זה?
כשניסיתי לפרוץ את השגרה, הרגשתי שאני חייבת מישהו איתי, שיבוא איתי. אפילו שסתם ילווה אותי. להפתעתי גיליתי שאין הרבה אנשים כמוני. מאוד כאב לי לגלות את זה. אף אחד לא ירצה לצאת באמצע השבוע לחיפה או לתל אביב בלי להבריז מהבית ספר- שגם את זה אף אחד לא מוכן לעשות, גם מי שמוכן להבריז נשאר בבית וגם אני לא מתכוונת ממש להבריז מבית ספר בשביל לבלות... זה יושב לך על המצפון פשוט.
אני אומרת לכולם שאני צריכה את החופש הגדול כי החופש הגדול שעבר פשוט השאיר לי טעם של עוד. גם השביתה השאירה לי טעם של עוד, אף על פי שהיו בה שבועיים די נוראיים של ישיבה בבית. אין לי חופש לעשות כמעט כלום. אזי, אני לא מאושרת- וזה התבטא בחודשים האחרונים, כאשר היו לי מעט פעילויות.
איזה יופי. ממש באמצע פברואר יתחילו הפעילויות שלי.
מה עושים כאשר אתה מנסה בכח לפרוץ את השגרה?
אתה מתעייף, כי אדם אחד לא יכול לעשות את זה. צריך בולדוזר בשביל לפרוץ את חומת השגרה שנבנית באורח פלא כל פעם מחדש.
מצד שני, אי החופש שם לך גבולות, שם לכולם גבולות. מה לעשות, איך להתנהג. החינוך גם כרוך באי החופש.
אז מה אני צריכה, חופש עצום או חופשה של יום פעם בשבוע? (כאשר בשאר הימים המצב רגיל ושגרתי)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
