http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=585992על חיים של נערה, שנמצאת ב4 חֶברות שונות, לפעמים מתמרנת בינהן, לפעמים הן נפגשות. הרבה דילמות, המון חוויות, קשיים אבל מעל הכל- אהבות. נערה שנמצאת גם בחוגי סיירות, גם פעילה בקהילות פנטזיה, גם פעילה חברתית בבית ספר וגם יש לה משפחה וחברים.heCopyright 2026 נטעש. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=585992http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=585992&blogcode=11409950<div align="right" dir="rtl">נפש. הדמעות כבר יוצאות מאליו היאוש מאיים להשתלט, אבל נפשי השניה תמיד תרתם כדי לתת לשקט לצאת. הגעגוע בלט נכנס לתוך כל נים מחרפן כל רגע תמים הנפש ההיא, תמיד אותה אחת תביא בחזרה אתהניגון הנעים. אל תדאג נפשי, הכל יהיה בסדר. אניפה בשבילך, אני יודעת שאתה שם. אין דבר העומד בפני הרצון ואיתך, אתה יודע, הכאב נעלם. מעולם לא כתבתי שיר געגועים. כנראה מעולם לא התגעגתי מספיק. רק עוד ארבעה ימים נפשי. רק עוד ארבעה ימים. אני אוהבת אותך.</div>Mon, 23 Nov 2009 20:22:00 +0200neta@hdm.co.il (נטעש)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=585992&blogcode=11409950http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=585992&blog=11409950http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=585992&blogcode=11330672<div align="right" dir="rtl">נמאס לי מכנסי הפנטזיה, מהאירועים, אפילו קצת מהאנשים. זה לא אני. סיירות- זה אני. אני ממש מרגישה צבועה כבר שאני מגיעה לכנסים ואומרת לכולם שלום כאילו אני מכירה אותם מאה שנים לפחות. משעמם לי בכנסים גם. זה נהיה אותו דבר. ההרצאות כבר נהיו אותו דבר "הפשיזם בספריו שלליי שקרנוביץ' והקשרם של הגובלינים מהמרום" הכנס האחרון שהייתי בו הייתה הרצאה יחידה שמעניינת והיא מקורם של הדרקונים ומאיפה הם באו. אני לא מסוגלת יותר לראות את מה שמוכרים שנה אחרי שנה, אותם מרצ'נדייז, שגם אם הם חדשים כולם מתלהבים מהם כאילו היה זה הפריט פלסטיק הזה לפחות תיבת אוצר. אין כבר את ההתלהבות, את הרצינות, את העניין, אותם אנשים כל שנה, אותם טיפוסים מוזרים כל שנה שאני כבר לא יכולה להתמודד עמם, הכל נהיה ממוסחר לגמרי. אמרתם שתרבות המד"ב והפנטזיה הוא נושר רציני בארץ? תסלחו לי, אבל אותן הרצאות שכביכול לא רדודות ומדברות על עניינים כל כל משעממים, ועוד על אותם ספרים כל שנה, נמאס לי כבר מטולקין, הארי פוטר, נרניה, ניל גיימן, שיר של אש וקרח, טרי פראצ'ט... די! נמאס, יש עוד כל כך הרבה ספרים... ובאשר לאנשים- אני מביעה שמחה והתלהבות רק</div>Mon, 19 Oct 2009 19:47:00 +0200neta@hdm.co.il (נטעש)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=585992&blogcode=11330672http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=585992&blog=11330672http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=585992&blogcode=11328455<div align="right" dir="rtl">זיייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייי ייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייי ייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייי ייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייי ייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייי ייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייי ייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייי ייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייי</div>Sun, 18 Oct 2009 19:41:00 +0200neta@hdm.co.il (נטעש)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=585992&blogcode=11328455http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=585992&blog=11328455http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=585992&blogcode=11183504<div align="right" dir="rtl">שבתי לסורי? שוב אני נהיית קצת מדוכדכת בגלל מאומה? אני אומרת לכם, זה לא אני. זה ההורמונים שלי. כל אחד ואחד מהם פורט במיתרי העצבים שלי לאט לאט, כך שהעצבים רוטטים ומגבירים את הקצב... השביזות הזאת תתפרץ אחרי ריב. ובכן, מה שקרה לי היום: אחרי סוף שבוע ארוך אצל החבר וזה היה אחד הסופי שבוע, היה לי כל כך כיף שקשה לי לתאר... ובגלל הכל כך כיף, קמתי אצלו היום, מדוכדכת, כי הנה, עוד מעט והוא נגמר. החלטתי ברכבת שאני לא יורדת באמצע אלא שאני ממשיכה איתו עד תל אביב, משם אני כבר אקח את הרכבת חזרה. הייתי שמחה, לפחות אני נוסעת איתו פי 3 יותר ממה שחשבתי. והנה, הגענו לאוניברסיטה, והתעוררנו. הגענו לסבידור והתחבקנו, הגענו לשלום והתנשקנו וכשהגענו להגנה כבר היינו על הרגליים, עם חיוך עצוב. אני אוהבת את החיוכים שלו, אפילו את החיוך העצוב הזה. תמיד יש לו משהו בעיניים כשהוא מחייך ככה שאומר "הכל יהיה בסדר, מתוקה שלי." הגעתי הביתה ומיד התקשרתי אל חברה. מכיוון שאני מכבדת את זכות הפרטיות שלה ומכיוון זה לא הבלוג שלה, אני לא אפרט מה היא ספרה לי, אבל חלק מהדברים היו עצובים. היה לי כל כך רע לשמוע אותם, ומצד שני היה לי</div>Sun, 23 Aug 2009 22:33:00 +0200neta@hdm.co.il (נטעש)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=585992&blogcode=11183504http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=585992&blog=11183504http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=585992&blogcode=11171898<div align="right" dir="rtl">באתי לכתוב קטע מרגש, באמת. החלטתי שזה מגעיל מדי, שאני לא מרגישה באמת שזה מרגש. אני אגיד לכם בפשטות, אני הולכת להגיד לאהבה הראשונה שלי, שאהבתי אותו. ותאמינו לי, תאמינו לי שזה לא הדבר היחיד שאני הולכת לומר לו. </div>Thu, 20 Aug 2009 01:39:00 +0200neta@hdm.co.il (נטעש)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=585992&blogcode=11171898http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=585992&blog=11171898http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=585992&blogcode=11077259<div align="right" dir="rtl">אבל איי פעם חשבתם מה הקטע של השיר? הילדה הכי יפה בגן, בעקרון החיים שלה מושלמים, הרי מי לא רצתה להיות הילדה הכי יפה בגן? אבל ברגע שהיא עצובה, אף אחד לא מבין אותה. גם היא בן אדם, גם לה מותר להיות עצובה לפעמים. למה אתם מסתכלים עליה ככה? זה רק מראה לכם שהחיים לא באמת מושלמים, מי שמסתכל מהצד על אדם וחושב שיש לו חיים מושלמים, צריך לחשוב אחרת.</div>Sun, 19 Jul 2009 21:39:00 +0200neta@hdm.co.il (נטעש)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=585992&blogcode=11077259http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=585992&blog=11077259http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=585992&blogcode=11024558<div align="right" dir="rtl">הייתי צריכה להנות ביומיים האחרונים. ובאמת נהניתי! טקס סיום מדהים של השכבה של חבר שלי, שנהנתי כל כך ממנו, פגשתי כל כך הרבה פרצופים מוכרים, ההתרגשות לא מעט פעמים גרמה לי לפרצי צחוק מכל בדיחה שטותית במופע, הייתה לי אחר-כך דרך להגיע אל סבא וסבתא ברמת השרון(אח של החבר הסיע אותי, והיה ממש ממש כיף!)ואז 6 שעות אחרי שינה עמוקה, קמתי כמעט ללא בעיות ונסעתי לרמת גן לצילומים,שם פגשתי שני חברים שלא פגשתי שנה. הדירה ברמת גן הזכירה לי מהפך נפשי שעברתי שנה שעברה, בדיוק באותו מקום, עם אותו מר בחור שאני יודעת שהבנתי אחרי חודש שהוא שמוק לא קטן בכלל. צילמנו שם את הסצנות, העלינו זכרונות משנה שעברה, באותו מקום, והיה בסך-הכל כיף. לאחר חמש שעות צילום עזבתי את המקום ומה הסתבר לי... באותו זמן בדיוק היה מפגש של התנועה ואף אחד לא טרח להגיד לי שום דבר לגביו. אף אחד. פתאום הכל חזר אליי, האאוט-סיידריות, הוויתורים על טיולים ומפגשים למען הצילומים שנה שעברה כמעט ורק בגלל אהבה, וויתור על מועד ב' למיוני המדצ"ים בשביל אותם שישי-שבת של צילומים, שהתקיימו בדיוק באותה דירה ברמת גן. אני זוכרת בדיוק איזה וויתור עצום זה הי</div>Fri, 03 Jul 2009 14:39:00 +0200neta@hdm.co.il (נטעש)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=585992&blogcode=11024558http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=585992&blog=11024558http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=585992&blogcode=10962759<div align="right" dir="rtl">קראתי הרגע כל פוסט ופוסט שכתבתי אי פעם בבלוג הזה. אני יכולה להעיד על דבר אחד- אם יש משהו יפה שקראתי בזמן האחרון, זה את הבלוג שלי- אני לא רוצה להיות טבחית אשרמעידה בעיסתה, אבל הבלוג שלי באמת יפה. אני כותבת באמת טוב. החלטתי עוד דבר אחד, מה שלא יצא מהפוסט הזה יצא-הפוסט לא ימחק. חוק שקבעתי לעצמי. בזמן האחרון אני פשוט כותבת פוסטים, ומוחקת אותם ואין לי מושג למה אני עושה את זה.אני אשתדל לכתוב כמה שיותר אמיתי, עם כמה שיותר פרטים, עם כמה שיותר שטויות ועם כמה שיותר אני. בלי מסיכות. עם מילים. עם רגשות. בלי משפטים סתומי-מילים. הקריאה הזאת נתנה לי אפשרות להביט אחורה- התחלתי לכתוב את הבלוג מספטמבר. מאז ספטמבר אני לא יכולה בכלל לספור כמה תהפוכות עברתי. אני אפרט בקצרה על מה שעברתי, ואשתדל לכתוב יותר על מה שרלוונטי לעכשיו. ספטמבר- אחד החודשים המוזרים בחיי. הייתי אחרי תהליך של התגברות על אהבת חיי והייתי צריכה להתחיל ליישם את התהליך בחיי היום יום של הבית ספר. כן, יש הבדל בין להתגבר בזמן הבית ספר לבין להתגבר בזמן החופשה. בחופשה יש לך יותר זמן לשים לב לעצמך ולא ללימודיך, לחברים ולסביבה. בחופשה אתה הא</div>Sun, 14 Jun 2009 23:41:00 +0200neta@hdm.co.il (נטעש)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=585992&blogcode=10962759http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=585992&blog=10962759http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=585992&blogcode=10946796<div align="right" dir="rtl">זה היה מדהים, זה היה סוחף, זה היה מרגש, זה הרגיש מצוין, הייתי בטוחה בכל מעשי... זה היה הבגרות בבילוגיה.</div>Wed, 10 Jun 2009 17:14:00 +0200neta@hdm.co.il (נטעש)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=585992&blogcode=10946796http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=585992&blog=10946796http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=585992&blogcode=10873015<div align="right" dir="rtl">שנגמרו ימי הבלבול, החרדה, התסכול והאי נעימות, שני דברים שנותנים לי זבנג על הראש מגיעים פתאום וכל מה שאני יכולה לעשות זה לחכות ולא להעסיק את עצמי בזה.</div>Wed, 20 May 2009 16:24:00 +0200neta@hdm.co.il (נטעש)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=585992&blogcode=10873015http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=585992&blog=10873015