"בין הכוכבים אתה אולי צודק, אבל לא כאן"

סתם הרגשתי את הצורך פתאום לכתוב. אני יושבת עכשיו, אמצע הלילה, ואני שותה קפה קר כדי לקרר קצת את הגוף ושאוכל להנות קצת מצינת הלילה הטבעית. עבר עלי יום עמוס בטוב, קצת מצב רוח שפוף באמצע ומיד אחר כך נהיה שוב טוב.

הדבר הראשון שהיה טוב ביום הזה הוא שפשוט הרגשתי כמו אדם נורמלי ששמח מהדברים הקטנים שיש לו בחיים. התעוררתי בשבע בבוקר, אחרי 4 וחצי שעות שינה, ולשם שינוי, בכלל לא הייתי עייפה. משהו בבוקר הזה הרגיש לי מיוחד. משהו החזיר אותי לתקופת ימי התיכון, שנראים כמו נצח מעכשיו. ולמרות שהכל היה בהם מסובך, בדיעבד הכל נראה לי נורא פשוט. אמא ישבה בסלון ושתתה כוס קפה מול החדשות, ואבא ישב בפינת האוכל, גם הוא עם קפה, רוכן לעבר השולחן ומעלעל בעיתון. מתעלמים מנוכחותי מלבד "בוקר טוב" ונותנים לי להמשיך בהתארגנותי.זה משהו איך אפילו האור שהשמש יוצרת בבית, כשהיא חודרת מבעד התריסים, בשעה הזאת נתנה לי את התחושה שאני כמו אז.

הרגשתי צורך עד שלא הרגשתי כבר הרבה זמן, וזה לשתות קפה ישר איך שאני קמה בבוקר. אז הכנתי לי קפה קטן ופתחתי טלוויזיה, כמו אז. ראיתי סוף של סרט נפלא על הבוקר, כמו אז. רק שהפעם הסרט היה "אלגנטיות של קיפוד" כבר ראיתי והתאהבתי והיה נפלא להתחיל את הבוקר עם כזאת עדינות. זה משהו איך בימי התיכון רוב הבוקר הייתי יושבת ובוהה במרקע רוב זמן ההתארגנות שלי, ובכל זאת מספיקה לצאת מהבית מסודרת טיפ טופ, אולי מבלבד השיער שהיה מבולגן תמיד ובקושי סורק.

במקום לבית הספר הלכתי לעבודה לשלוש שעות, ומשם לפסיכותראפיסטית. נשארו לנו עוד שתי פגישות והטעם בפה הוא מר מתוק. מתוק כי עברתי כברת דרך, ופתאום אני כבר לא כל כך צריכה אותה שתראה לי את הדרך, כי את כל הכיוונים שלה כבר יישמתי בחיי. ומר כי אני כל כך אוהבת אותה, והשיחות שלנו תמיד הוציאו אותי בחיוך וברגיעה מתמשכת.

היא גם תמיד נתנה לי את ההרגשה שאני מיוחדת. בדרך כלל אני לא מרגישה את זה אצל אנשים, אבל המבט שלה אומר הכל, והחיבוק שאנחנו כבר נותנות בכל מפגש, גם בהתחלה וגם בסוף, גורמים לי לתהות, שאולי אני לא סתם עוד מטופלת בשבילה, וזה כל כך מחמם לי את הלב. שהקשר שיצרתי איתה הוא ממש אמיתי, גם בשבילה.

הפעם שיחקנו משחק עם קלפים. היו שלושה מצבים: איך הגעתי לטיפול. איך הייתי באמצע. ואיך אני יוצאת ממנו עכשיו. לכל מצב הייתי צריכה לבחור שני קלפים שמתארים הכי נכון מה הרגשתי בכל שלב. בקלפים יש כל מיני ציורים שמסמלים כל מיני דברים בעיניי מי שמתבונן בהם. אני אספר לכם בקצרה על בחירותי.

איך הגעתי לטיפול?

1. בחרתי קלף עם עיגול, ושני אנשים הולכים במעגל על העיגול. כשהגעתי לטיפול הייתי במעגל שלא ידעתי מה התחיל ממה: המצב הנפשי המחורבן גרם לבטן לכאוב, או הבטן שכאבה גרמה למצב הנפשי המחורבן. וככה הלכתי במעגלים של הביצה והתרנגולת, בלי שום פיתרום ובלי שום דרך. כשנלחצתי כאבה לי הבטן וכשכאבה לי הבטן נלחצתי. אם הייתי כלב והיה לי זנב, כנראה מבחוץ זה היה נראה כאילו רדפתי אחרי הזנב של עצמי.

2. שני אנשים תקועים במבוך. כי ככה הייתי. ניסיתי ללכת בדרכים שיובילו אותי אל הסוף וכל פעם נתקלתי במבוי סתום עד שהבנתי שהייתי צריכה הכוונה.

3. *כן בחרתי עוד אחד :P*. בתמונה יש אדם מבוגר עם סורגים של בית כלא בבטן וילד קטן נמצא מאחוריהם. אני הייתי הילד הקטן, הכלוא בתוך כאב הבטן. רק בתא שלי יכולתי להיות עצמי. את שאר הדברים לא עשיתי והרגשתי ממש כמו אסירה.

איך הייתי באמצע?

1.בחרתי תמונה של גשר מפורק, שני אנשים עומדים משני צדדיו ומחזיקים בקרש. הייתה תמונה נוספת דומה רק של אנשים בונים בית אבל החלטתי שגשר יתאים לי יותר, כי זהו רק שלב בחיים שאני צריכה לחצות, ולא מקום שאני רוצה וצריכה להתיישב בו. אז במהלך הטיפול הרגשתי שהפסיכותראפיסטית עזרה לי לתקן את הגשר הרעוע הזה. ובעזרת הרצון שלי להתגבר והיישום שלי וההנחיות שלה בנינו את הגשר הזה שלב אחר שלב כדי שבסופו של דבר אוכל לעבור ולהמשיך בדרכי.

2. בחרתי תמונה של מישהו מצייר ציור. העיר מאחורי הקנבס צבעונית אבל הציור שלו בשחור לבן אפור. הרגשתי שלפני הטיפול החיים שלי נראו לי אפורים כמו הציור הזה שבתמונה. אבל במהלך הטיפול התחלתי להוסיף כל פעם עוד קצת צבע לתמונה ולחיים, כך שהתחלתי לראות הכל יותר צבעוני ויותר טוב.

איך אני יוצאת משם עכשיו?

1. בחרתי תמונה של שני אנשים עושים יוגה: כי יוגה זה מרגיע, והם נראו כל כך שלוים. והבנתי שאני יוצאת מהטיפול עם השקט והשלווה הפנימית שתמיד היו לי בפנים. ועכשיו חזרו לשכון אצלי מחדש.

2. בחרתי איש כותב מכתב לבדו על שולחן. כי זו ממש אני. כל הזמן כותבת מכתבים עם שולחן לבד. ואם לא מכתב, אז פוסט ואם לא פוסט אז משהו בשביל עצמי. אני כותבת. זו מי שאני. ככה אני מביעה את עצמי - במילים. ואני יוצאת מהטיפול עם מעין סגירת מעגל שכזאת. שהכתיבה עוזרת לי לפרוק את העול שלי ולעשות הרבה קלוזרים, בין היתר גם למצב הזה..

3. איש מוביל אישה כשעינייה מכוסות בסרט, בתוך חדר מבולגן. אני יוצאת מהטיפול כשאני סומכת על עצמי יותר. ואם אני סומכת על עצמי אני מסוגלת גם לסמוך על אחרים שיובילו אותי בחיים. אני מספיק סומכת על עצמי כדי להיות מובלת. וזה דבר נורא חשוב.

אחרי הפגישה חזרתי לעוד שלוש שעות לעבודה. והתחלתי להרגיש קצת מדוכדכת. קראתי משפט נכון אתמול "אהבה ניתן להחליף רק באהבה יותר גדולה" וזה דיי נכון. ואני מחכה שאני אוהב מישהו אחר ביותר עוצמה. אבל זה דכדך אותי שזה בכלל ככה.

למזלי אחרי העבודה קפצתי עם אמא שלי לקנות איזה משהו בשבילה, ובחנות היא נורא רצתה לקנות לי משהו וראיתי נעליים מדהימות. וכמה חומרי שזה ישמע, אין כמו נעליים כדי לשמח אותי. אלו נעלי העקב הכי גבוהות שיש לי במלאי: 10 ס"מ! אבל אני לא קונה כאלה שלא אוכל ללכת עליהן , וחנכתי אותן הערב בפאב, ואפשר ללכת עליהן חופשי :)

הנה תמונה קטנה:

בכל אופן, כנראה שמוטב כרגע שאלך לישון כי באמת מאוחר. ואומנם מחר יש לי יום חופשי, ואני לא עובדת, אבל תכננתי לעבוד על הגרמנית שלי יותר חזק..

אז לילה טוב

הרגע בדיוק סיימתי לאכול את ארוחת הערב שלי, ובמקרה התיישבתי לאכול אותה בסלון, מול הטלוויזיה, שבאותו הזמן הייתה פתוחה על ערוץ 22 ,על חדשות סיכום השבוע. בדיוק החלה כתבה על חוק המתיר נישואים חד מיניים במדינות אחרות, שכ14 מדינות חדשות הצטרפו למדינות המתירות סוג נישואים זה והראו הפגנות בצרפת - בעד ונגד- וכולי.

אני אמנם סטרייטית, אבל זה לא משנה, גם כשזה כביכול לא נוגע אלי זה עדיין מרגש אותי. כמו שמרגש אותי לראות זוגות של נשים וגברים, מרגש אותי לראות זוגות של גברים וזוגות של נשים מאותו המין. כי מה זה משנה מה המין שלהם? העיקר שהם אוהבים, הם משוחררים, הם אמיתיים עם כולם ומעבר לכך - הם אמיתיים עם עצמם ועם מה שהם מרגישים! זה נפלא בעיניי. אנחנו לא חיים בעבר, זה כל כך מיושן לא להתיר נישואים כאלה! כשהם מתחתנים הם לא פוגעים באף אחד, זה רק נותן להם את האפשרות להיות בדיוק כמו כולם, כי זה מה שהם, בדיוק כמו כולם.

לצערי לא רק שבארץ אין את זה, אין אפילו נשואים אזרחיים. אני לא מקבלת את זה בשום צורה. זה מסוג הדברים שאני חושבת שהפן הדמוקרטי של המדינה צריך להיות קצת יותר תקף מאשר האופי היהודי של המדינה. אבל בפוסט הזה אני בעיקר מדברת על הנישואים החד מיניים ופחות על האזרחיים. אבל נניח שאני לסבית, ואני גרה פה, ואני מאוהבת במישהי שאני יודעת שהיא האחת, היא זו שאני רוצה להעביר חיים שלמים איתה, למה שאני לא אוכל ללבוש שמלה לבנה ולהתחתן איתה במדינה שלי? במדינה שאני גרה בה כל חיי.

אם החוק לא יאושר מתישהו בשנים הקרובות אני באמת חושבת שאני אהיה מובכת מההתנהלות של המדינה הזאת. פעם זה היה פחות מקובל, זה נכון, אבל כבר התקדמנו, וכל נושא ההומוסקסואליות הוא פתוח ומקובל. אז שיהיה גם פתוח ומקובל מבחינה חוקית. הומוסקסואלים לא צריכים להרגיש לא שווים מבחינה חוקית!

זוהי דעתי.

ומעבר לכך, כמו שכבר אמרתי מלא פעמים, וכמו שבגלל זה יש לי שרשרת עם המילה הזו עליה, *וכמה שזה שוב ישמע קיטש*: אני מאמינה באהבה. ואם מישהו מאוהב, טוב לו והוא משוחרר זה מרגש אותי. חיו ותנו לחיות.פשוט ככה.

והנאום הנחמד מניו זילנד בנושא החוק הזה:

אנחנו באמת לא מחליטים על מלחמת עולם או גרעין או משהו כזה, אנחנו כולה מאשרים לאנשים שאוהבים אחד את השני להתחתן.

עצוב לי באמת שיש אנשים שממש לא חושבים כמוני בנושא.

ודעתי ממש בקצרה:

ואני לא מדברת על טקס ששולחים באסאמאס, באינבוקס בפייסבוק, בדואר אלקטרוני או מביאים אישית לאדם. אני מדברת על מכתב, במעטפה, עם בול והכל. זה עולה כסף, נכון. זה כרוך במאמץ, נכון. זה מיושן, נכון. לוקח לזה יותר זמן להגיע, נכון. אז למה כן? והתשובה הפשוטה היא בגלל איך שזה גורם לי להרגיש.

המכתב מתחיל עוד לפני כשאני מתחילה לכתוב. כשמתגבשות לי מלא מחשבות בראש. מחשבות על דברים שרציתי להגיד לאדם ואני תמיד שוכחת כשהוא מולי. מעבר לעדכון בחיים אחד של השני, למכתבים יש תפקיד נורא חשוב בלהכיר את האדם שאתה מתכתב עימו. ולא סתם היכרות שטחית בצורות התנהגות וכו' אלא הכרות יותר מעמיקה בפנימיות של האדם.

כשיש לי כבר מספיק מחשבות בראש, אני מתיישבת מול דף נייר, בדרך כלל שורות צהובות, או לבן חלק. לפעמים גם איגרת ברכה קטנה יותר, או דפים מעוטרים. אבל בדרך כלל אני אוהבת את המכתבים שלי פשוטים ואמיתיים. ואני מתחילה לכתוב, ממש כמו שאני כותבת פוסט. בדרך כלל יוצא לי לא פחות משלושה-ארבעה עמודים למכתב. אני אוהבת לשלב בזה איורים שלי בדברים שקשורים לנושא או איורים חמודים בלי קשר לכלום.

אחרי שהמכתב גמור אני מרגישה טוב עם עצמי, אחרי שאני יודעת שאותו אדם יקרא את מה שתכננתי להגיד לו ותמיד שכחתי.

אני בוחרת מעטפה, ליוהן היא תמיד תהיה אדומה ולשאר האנשים צבעונית, בדרך כלל אני מעדיפה לא לבנה. ואני כותבת עליה בכתב יפה ומוסיפה בול בפינה הימנית למעלה. לפעמים אני גם מוסיפה איזה ציור משעשע על המעטפה, זה תמיד גורם לי לתהות אם זה מעלה חיוך על הדוורים או על שאר העובדים בדואר.

וחידוש שנוסף לי למכתבים מאז שחזרתי מוינה: אני שמה חותם משעווה על המעטפות! יש לי חותם בצורה של חתול ושעווה באדום ובזהב. זה אמנם לפעמים קצת מלכלך *ופעמיים כמעט ששרפתי את המכתב!ועם השלומיאליות שלי יש סיכוי גדול שאשרוף את כל הבית!* אבל זה כל כך מגניב!

כשהמכתב כבר ככה, סגור עם חותם ובול ורק מחכה לרגע שאני אשלח אותו אני קצת גאה בעצמי. אמנם זה רק מכתב, נהנתי מכל התהליך ככה שזה לא נראה לי כמאמץ מיוחד, אבל כשאני רואה אותו סגור ומחכה שהנמען יפתח אותו אני שמחה. אני תמיד מקווה שהמכתבים שלי יעלו חיוך בפי מי שרואה אותם מונחים אצלהם בתיבת הדואר. והמחשבה עליהם מחייכים בגללי נותנת לי הרגשת סיפוק כיפית.

אני כותבת המון, וכל שבוע כמעט אני שולחת 2-3 מכתבים לפחות. ואני מקבלת מכתב אחת לשבועיים, וגם זה במקרה הטוב. זה עושה לי קצת עצוב. אבל אני מקבלת את העובדה שלא לכולם יש את השיגעון הזה כמוני.

עם החברה מהדרום עשיתי הסכם שבכל פעם שהיא מקבלת מכתב ממני היא מתקשרת ואנחנו מדברות. זה עובד וזה נחמד. יוהן שולח לי בתדירות מאוד מאוד נמוכה, אבל הוא שולח, וכשהוא שולח זה תמיד מושקע וזה תמיד מפתיע אותי ומעבר למה שציפיתי בכלל. היחידה ששולחת לי באופן רציף זו פרלין, החברה מניו זילנד.

הלוואי שהייתי יכולה גם לקבל את כל ההשקעה שאני משקיעה באחרים באופן קצת יותר תדיר. אני לא כל כך תמימה ואני יודעת שלא ככה זה פועל. אם תשקיע יותר לאו דווקא תקבל יותר, ובגלל זה אני משתדלת להתמקד בסיפוק שיש לי מהתהליך. ובמחשבה שניה, אני זוכה לקבל מלא אהבה באירועים ייחודיים יותר כמו יום הולדת או למשל בשחרור שלי :הרגשתי מלא אהבה והערכה מאחרים. אז אולי זה דווקא בסדר שזה ככה, וצריכים לבלוע קצת את הרוק לפעמים ולהבין שזה מה שיש. ולמרות שאני לא מקבלת מספיק, להמשיך להשקיע באחרים רק כי זה עושה לי טוב ולדעת שיום אחד, גם אני אקבל את כל מה שדאגתי להעניק.

ואולי אני לא?