http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=583629אם מישהו אוהב פרח, שבכל מיליוני הכוכבים יש רק אחד כמוהו, , די לו להסתכל בכוכבים והוא כבר מאושר.heCopyright 2019 הסוחרת מונציה. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=583629http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=583629&blogcode=14843019<div align="right" dir="rtl">ערב כיפור, ועכשיו אני פחות סוחרת ויותר הכופרת מונציה.. אבל זו המסורת הקטנה שלי. אני זוכרת את יום כיפור כמשהו כל כך נחמד בעבר. בערב כיפור כל היום רק חיכיתי לאחרי הארוחה המפסקת.. הדקות עברו כמו נצח עד האוכל. ואז אחרי אהבתי כל כך ללכת לחברה ולשבת אצלה ובערב לצאת ולפגוש עוד אנשים. לא היה מצב של להישאר בבית בערב החג. אני זוכרת גם שלקחנו סרטים מבלוקבאסטר.. פתאום קלטתי שאין לי מושג אם עדיין יש דבר כזה. אני זוכרת את ההתרגשות וההתלבטות של איזה סרט יהיה טוב, ומה בא לראות הפעם כולם ביחד. בשנתיים האחרונות הייתי בכיפור בחו"ל, ודווקא השנה יצא שחזרתי יום לפני כיפור. שכחתי את התחושה. בעיקר עשיתי סדר בחדר (שנהפך ממבולגן מאוד למבולגן פחות), מיינתי עם אחותי תמונות מאוסטריה, ועכשיו נשאר לשבת קצת ולהרהר על החיים. מהחופשה הפעם לא היה לי כוח לכתוב כלום. היה מאוד נעים אבל פחות מעורר השראה כי את רוב המקומות אני כבר ממש מכירה. וזה גם אחרת לטייל עם המשפחה. היה כיף ממש, מעריכה כל דקה, אבל הייתי יותר איתם ופחות עם עצמי. קניתי לעצמי המון דברים, כי לפני לא בזבזתי על עצמי הרבה ורק עבדתי וחסכתי בדיוק למטרה הז</div>Tue, 11 Oct 2016 23:02:00 +0200nobody@israblog.co.il (הסוחרת מונציה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=583629&blogcode=14843019http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=583629&blog=14843019http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=583629&blogcode=14838661<div align="right" dir="rtl">התקופה האחרונה דיי עמוסה. אני כביכול בחופש, אבל לא באמת. אני עובדת דיי הרבה (הגעתי ל3 עבודות) ויש לי המון סידורים לדירה שהייתי צריכה להספיק, וכמובן נוספים כל הבלת"מים למינהם, קצת רופאים, קצת שיטפון בדירה בקטנה (לא מחכה לחשבון המים.. בכלל לא מחכה). יש לי הרבה וי ברשימת הדברים שאני חייבת לעשות, אבל משהו התפספס לי, משהו שמעבר לכל הוי. החודש, אני כמו עוד 67 אלף אנשים שמתי פעמיי לעבר פארק הירקון בתל אביב, לשמוע את אהבת חיי, QUEEN. כמובן שאין על פרדי אבל לא האמנתי להזדמנות שנקרתה בדרכי, לעמוד תחת השמיים הפתוחים ולשיר בקול את כל השירים האהובים. לא היה שיר שלא הכרתי, לא היה רגע שסתמתי את הפה. והרגשתי איזה משהו בבטן, משהו נעים. משהו ממריץ שגורם לא לרצות ללכת לישון כדי שהערב לא ייגמר. ובאמת הלכתי לישון מאוחר, אחרי שהתרגלתי בחצות כבר להשאיר את נעל הזכוכית שלי לנסיך ולחלום חלומות, 2 בלילה זה מכובד. חודש התרבות שלי המשיך במחזמר ברנשים וחתיכות. שהיה מעט מאכזב. ציפיתי לשואו, למחזמר של ממש. היה מושקע והייתה תפאורה יפה והשחקנים שיחקו יפה והשירים היו טובים, אבל לא היה איזה קסם. אולי משהו במחזמר</div>Sun, 25 Sep 2016 22:59:00 +0200nobody@israblog.co.il (הסוחרת מונציה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=583629&blogcode=14838661http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=583629&blog=14838661http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=583629&blogcode=14829239<div align="right" dir="rtl">המון זמן עבר מאז הפעם האחרונה שכתבתי פה, כמעט שנה, שני סמסטרים, כמה וכמה חגים ומועדים לשמחה, מספר חודשים טובים, מאות ימים, אלפי שעות, מאות אלפי דקות, ועשרות מליוני שניות! (להמשיך? כי אני מסוגלת!). המון זמן שכולו בעשייה ובלחצים ובשמחות ועדיין לא הספקתי את כל מה שרציתי, אם כי הספקתי הרבה. מתי זמן לנוח? כנראה שבנושא הזה הפולניות קצת צודקות וננוח רק בקבר. אם אסכם את השנה, היא הייתה עמוסה יותר מקודמתה, אבל היא עברה בטוב, הצלחתי במבחנים ולמדתי דברים חדשים ומעניינים. התחברתי יותר לאנשים, התרחקתי מאנשים אחרים, למדתי שיש דירות שאי אפשר לקרוא להן בית, וזה בניגוד לציפייה שלי מתחילת השנה. הדירה שגרתי בה הייתה קטסטרופה מבחינתי. בעל הדירה עצבן אותי כמה פעמים, הדירה הייתה מכוערת, (עצה שלי: בחיים אל תיקחו דירה אם אפילו משהו קטן לא מצא חן בעינייכם..משהו בתחושה של הדירה. כי זה אף פעם לא עובר, ולא משנה כמה מסדרים ומנקים...כמעט אף פעם לא ישבתי בסלון שלנו כי הוא נראה לי חשוך ומאובק ואפל.), השכונה הייתה מזעזעת, באופן קבוע ראיתי מסוממים ברחובות שמדברים לעצמם, שותים בירה בבוקר, מחטטים בפחים, מזריקים לה</div>Tue, 23 Aug 2016 14:20:00 +0200nobody@israblog.co.il (הסוחרת מונציה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=583629&blogcode=14829239http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=583629&blog=14829239http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=583629&blogcode=14399461<div align="right" dir="rtl">שבוע ראשון ללימודים עבר חלף לו, ושוק תחילת הסמסטר נמצא בעיצומו. אין ספק שאחרי הכרות ראשונית עם המרצים של הסמסטר הקרוב, ועם החומר של הקורסים הקרובים ועם העומס של מה שמצפה לי אי אפשר להישאר רגועים! אבל לפחות אפשר למצוא עניין בכל נושא, ומסתבר שמעבר לאהבתי לספרי קריאה אני גם דיי אוהבת ספרי לימוד! (כי באמת שאין כמו ללמוד בקצב שלך את החומר ובפירוט כמו שיש רק בספרים).היה שבוע משונה.הוא התחיל בכניסתי לדירתי החדשה והמתפרקת, עם דרמה קטנה של מזג האוויר סוער, דוד מתפרק, ושכנים שסגרו לי את המים, ובזכותם גיליתי איפה ברז המים של המבנה המשונה הזה, וכן, זה כלל הליכה בשביל חיצוני, מעבר בסדק בגדר, סקי בבוץ הטרי ממש ליד הררי זבל ישן, וכניסה בדלת גמדים קטנטנה כדי להגיע ללב ליבו של הבניין, שביום חם הייתי חוששת להימצאותם של נחשים ועקרבים למינהם במנהרת הסתרים הזו.למזלי השכנים הנחמדים הדריכו אותי מהחלון, ומסתבר שבסופו של דבר היה זה הדוד שלהם שנפל מהרוחות ונשבר להם על התקרה (ויצר ממש שקע גדול ורטוב)... למזלי אחרי שעשיתי את "מתמטיקה של מערכות 1" (חדו"א של מדעי הבריאות) הייתי מיומנת מספיק כדי לעשות אחד פלוס אחד ו</div>Thu, 29 Oct 2015 23:55:00 +0200nobody@israblog.co.il (הסוחרת מונציה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=583629&blogcode=14399461http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=583629&blog=14399461http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=583629&blogcode=14366878<div align="right" dir="rtl">הבלוג הזה כבר דיי מת, כמו הכתיבה שלי. אולי משהו יקרב שוב את ידי המוזות אלי, וייתן לי לכתוב, אולי גם לא. ואולי ישראבלוג זה כבר לא המקום בשבילי. אולי אני צריכה לחפש לי בית אחר לכתוב בו, ובינתיים אלו רק כמה דפים בכמה ימים, שאני מעדיפה לשמור לעצמי. מותר לי לשמור לעצמי קצת דברים, שיהיו שמורים רק לי, פרטיים לי ואישיים שלי. אני צריכה קצת לברוח מכל המוכר, למצוא שוב פינה להתחבר לעצמי ולהתחיל מחדש. </div>Wed, 12 Aug 2015 15:33:00 +0200nobody@israblog.co.il (הסוחרת מונציה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=583629&blogcode=14366878http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=583629&blog=14366878http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=583629&blogcode=14348183<div align="right" dir="rtl">" החיים האלה לא נועדו לשוט על מי מנוחות. לפעמים הם נראים לי כל כך פשוטים ולפעמים הפשטות הזו מתגלה כקושי הכי גדול. קושי מוסתר ומסווה שהחיים רק מחכים שנגיע אליהם, ניתקע, נילחץ, נתעצבן, נלך עם הראש בקיר, כמעט ניכנע, ואולי נעבור ואולי נמשיך להיתקע. שכבתי על יצועי בליל סערה, אישי כבר נרדם לידי, ואותי פקדו המחשבות. כמה קל להיכנס אליהן אחרי יום שלם של נסיעות בין הרים ירוקים עם פסגות מושלגות, עטופים בשכבות שיגנו עלינו מפני הקור, ומביטים אל האופק. זה היה רעיון שלי, לטוס לאירופה, לשכור אוטו ופשוט לנסוע. בלי לתכנן יותר מידי, פשוט לנסוע, להנות מהזמן שלנו יחד שנאבד לו איפשהו בשגרת היומיום. חשבתי על האדם שהייתי פעם ועל האדם שנהפכתי להיות. על החיילת האבודה שהשתגעה לה קצת, על הטיול לאיטליה עם חברה טובה ,ועל טיולים אין ספור עם המשפחה, על הנופים היפים שזכיתי לראות, על הגברים שכיבדו אותי במבט שהבעיר בי אש פנימית ואודם בלחיים, על התקופה הארוכה של הבדידות שגרמה לי להעריך יתר על המידה את כל ההיכרות עם בעלי. נזכרתי באקס, ותהיתי מה הוא עושה עכשיו בחייו, וכהרגל הזמן נזכרתי רק בטוב שהיה, נזכ</div>Wed, 01 Jul 2015 23:26:00 +0200nobody@israblog.co.il (הסוחרת מונציה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=583629&blogcode=14348183http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=583629&blog=14348183http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=583629&blogcode=14345103<div align="right" dir="rtl">נדמה כאילו רק אתמול ישבתי עם חברות בפסטה בסטה, עוד לא הכרתי פה כמעט אף אחד, ודיברנו על השנה החדשה שמתחילה, על איך היא תהיה, איך נעבור הכל, איך עומדים בלחץ. נדמה כאילו רק אתמול התיישבתי בהרצאה האוניברסיטאית הראשונה בחיי, והתרגשתי כמו מטורפת.. ועכשיו שנה א' מסתיימת, השיעור האחרון יהיה היום, ואז תקופת מבחנים והחופש המיוחל.. למען האמת התחושה האמיתית שלי היא מעין גאווה מהולה בהחמצה. אני גאה בעצמי שעמדתי בזה, למדתי חומר חדש, הכרתי אנשים חדשים, עמדתי בכל ענין ההגשות, המבחנים, והרפתי מכל עניין הציונים, והחלטתי שאני פה ללמוד בשביל עצמי והציונים הם רק מספר, העיקר שאני אדע את החומר ואהנה מללמוד אותו, ואני מרגישה החמצה כי חשבתי שהכל יהיה אחרת. אולי הייתה לי מעין ציפייה לחיים הסטודנטיאלים שלי פה, והיא לא קרתה. כי כנראה ציפיתי לחיים סטודנטיאלים של מישהי אחרת, שהיא לא אני. אני חושבת שחלק מהעניין הוא העובדה שאני במעונות ואני לא מרגישה פה בנוח להזמין חברים, ואנחנו ארבע שותפות, שמכל הבחינות זה יותר מידי, והבית כל כך מלוכלך ומגעיל אותי שלא כל כך נעים לי פה יותר, ואין לי חשק להשקיע.. שנה</div>Thu, 25 Jun 2015 08:45:00 +0200nobody@israblog.co.il (הסוחרת מונציה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=583629&blogcode=14345103http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=583629&blog=14345103http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=583629&blogcode=14328751<div align="right" dir="rtl">אני זוכרת עוד כשהייתי נערה צעירה הייתי אוהבת לקנות את עיתון Go ולחשוב שאני מבינה משהו באופנה, ולקרוא את הפינות הקבועות בעיתון ואת הכתבות המתחלפות. אני זוכרת שאחת הכתבות עסקה בחיים עם שותפים, בדברים שמעצבנים בהם, או מגעילים בהם או מוזרים בהם.. ואיך מתמודדים עם שותף בעייתי.. בכללי השותפות שלי ממש סבבה. כל אחת עם הדברים שלה.. אנחנו לא משתפות הרבה דברים מעבר לחומרי ניקוי, נייר טואלט ונייר סופג.. וזה מצויין בעייני, כי ככל שמשתתפים יותר אנשים באותם דברים יכולים לצמוח יותר ריבים..אני מעדיפה את זה ככה. אבל השבוע הן הצליחו ממש להוציא אותי מדעתי.. לא קבענו כללים איך שנכנסנו לדירה.. קבענו כלל אחד פשוט: לנקות כל שבוע. בהתחלה ארבעתנו היינו מנקות ביחד, וכשהבנו שמבחינת לו"ז זה ממש לא הגיוני.. חילקנו את זה לשתיים. כך שתיים מנקות כל שבוע.. איכשהו יוצא שאני וחברה שלי מנקות תמיד בזמן שלנו, והשתיים האחרות תמיד מתחמקות באלגנטיות ודוחות את הנקיון לפחות לעוד שבוע נוסף. הבית מלוכלך בטירוף.. יש את אותם כתמים בכיור, מלא שערות מתעופפות בבית כמו ערבות במדבר, האסלה נהייתה סגולה ולאף אחת לא היה אכפת והש</div>Tue, 19 May 2015 17:00:00 +0200nobody@israblog.co.il (הסוחרת מונציה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=583629&blogcode=14328751http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=583629&blog=14328751http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=583629&blogcode=14326757<div align="right" dir="rtl">הימים עוברים, העונות מתחלפות, האביב עומד באוויר, מחכה לקיץ שייפול על הכל.ואני עדיין אני, אותה אני כמעט בדיוק.אני שונאת לדבר על זה, ולכן אני לא, אבל כאן זה משהו אחר.עוד מעט שנה א' מסתיימת, ומפריע לי כל כך שלא הכרתי מישהו. שלא יצאתי לדייט אחד, שלא התעניין בי אף אחד, שאני לא התעניינתי בכלום.וזה מעלה שאלות מעצבנות שאני מנסה לגרש.מתי אני אכיר מישהו?האם אכיר מישהו שארגיש איתו בנוח?האם מתישהו אפסיק לא להרגיש בנוח כל כך הרבה פעמים ביום?האם אני בכלל אכיר אי פעם מישהו שמתאים לי? אי אפשר לדעת מה יהיה בעתיד, אז איך אפשר לומר שבטוח אכיר?האם יש בי משהו שמרתיע?אולי אני צריכה לצאת יותר?האם אני כבדה מידי?מה אני עושה לא בסדר?האם אני ביקורתית מידי כלפי עצמי?מתי אחזור לכתוב?הימים עוברים והעונות מתחלפות ואני נשארתי אני.השאלה העיקרית היא האם זה טוב?</div>Fri, 15 May 2015 10:06:00 +0200nobody@israblog.co.il (הסוחרת מונציה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=583629&blogcode=14326757http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=583629&blog=14326757http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=583629&blogcode=14311993<div align="right" dir="rtl">בדרך כלל בערב יום השואה, אני מתכנסת בבית, מול הטלוויזיה ורואה את כל העדויות, את הסרטים, סרטי תעודה וסרטים הוליוודים המבוססים על סיפורים אמיתיים. הפעם, לצערי, אני לא יכולה. אני בדירה שלי, ואין לי טלוויזיה, ראיתי כמה עדויות דרך המחשב, אבל זה לא אותו הדבר.. יש לי בוחן גדול בעוד יום וחצי, וגם מחר לא אוכל להקדיש את מלוא תשומת ליבי לזכרון השואה. אני זוכרת כל הזמן, זו לא הבעיה, אבל יש לזכור, ויש לזכור ולהרגיש את זה מבפנים. ודווקא ביום השואה הזה, הכי כבד לי בלב. ולא בגלל המראות, ולא בגלל הסיפורים. בגלל ההבנה שנחתה עלי, ונחתה על רבים עוד קודם, שעוד מעט כבר לא יהיה. לא יהיה מי שיספר, ולא יהיה מי שיתעניין אפילו בעדויות. אולי את הדור הבא זה כבר פחות יעניין, ואת הדור אחריהם עוד פחות ופחות. רחוק מהעין רחוק מהלב. והשואה תיכנס לדפי ההיסטוריה, כמו שמלחמות רבות אחרות, עקובות מדם גם הן, נכנסו כבר ממזמן. אף אחד לא ממש בוכה על מלחמת העולם הראשונה, ואת אף אחד לא מעניינת מלחמת הבורים בדרום אפריקה שהתרחשה לפני קצת יותר ממאה.. ככל שהזמן עובר, זה מתרחק מאיתנו, וגם אם יזכרו את זה, זה לא יהיה באותה עוצמה.</div>Thu, 16 Apr 2015 00:21:00 +0200nobody@israblog.co.il (הסוחרת מונציה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=583629&blogcode=14311993http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=583629&blog=14311993