"בין הכוכבים אתה אולי צודק, אבל לא כאן"

רציתי לעשות פוסט סיכום לשנה הזאת, אבל אני מרגישה שעברתי כ-ל כ-ך הרבה בחודשים האחרונים שקשה לי לזכור בכלל איך נראתה תחילת השנה..ואין לי מלא זמן לעשות סיכום שכזה אחרי שקראתי את כל תחילת 2012.

היה לי קשה ומצוברח קצת בצבא. אבל היו גם דברים חיוביים שאני זוכרת. כמו שנסעתי לבאר שבע לשבועיים וזה היה קצת שובר שגרה. כל השאר הייתה שגרה מעצבנת שבה נטחתי וכלום לא קרה בחיי. התחילה להצטבר לה ההרגשה הרעה. ובגלל שרק אגרתי ואגרתי ולא באמת היה פיתרון לשום דבר, הרגשתי נורא רע בצבא. בהתחלה זה התחיל מכאבי בטן בצבא, אחרי ארוחת צהריים. פתאום שמתי לב שאני אומרת את זה כל יום. בעיקר בתורנויות של כיתות הייתי מתחרפנת. ואחרי שלושה חודשים שעוד הצלחתי לתפקד כרגיל, החרדות התפרצו במהירות מסחררת. לא הספקתי להבין מה קורה איתי. זו התקופה הקשה ביותר שנראלי עברתי כל חיי. ואני לא סתם מקצינה ואומרת שזו התקופה הכי קשה רק כי זה עדיין טרי. אני אומרת את זה ממקום אמיתי - תקופה קשה כמו זו שהתחילה בסוף אוגוסט 2012 לא חוויתי בחיים.

תמיד הייתי אדם נוח, אתם שמסתגל מהר לדברים, אדם שמתחבר מהר לאנשים. ופתאום בשניה אחת פחדתי ונלחצתי נורא ממקומות מלאים באנשים, אוטובוסים מלאים, לחכות בתורים, מצבים אינטימיים, נסיעה באוטו מלא. פתאום נהפכתי למישהי עם בעיות תפקודיות. הוצאתי מלא גימלים. במשך חודש שלם כמעט הייתי בגימלים. בכיתי כל יום, כמה פעמים ביום. כבר הגעתי למחשבות אפורות כל כך שהרגשתי שאני מתחילה להאמין להן בכל ליבי. כמו "אם כל החיים שלי עכשיו יראו ככה, בשביל מה שווה לחיות ככה או להתאמץ למשהו?" וכשהוצאתי את זה מהפה הבנתי כמה זה חמור, ועוד יותר חמוד שכל מילה משם יצאה מהלב והייתה אמיתית נורא.

ואז התחלתי יותר לקחת את עצמי בידיים אחרי החודש הנורא הזה. אומנם ירדתי מאוטובוסים באמצע, בלשכה עשיתי מעט, אבל עדיין - הגעתי ללשכה כל יום, התחלתי לצאת לאט לאט למקומות אחרי הסתגרות כמעט מוחלטת בבית, בלי החברים גם ואינסוף פוסטים מתוסכלים על מצב הבטן הארורה.

ואז הגעתי לפסיכותראפיסטית שלי. שהיא מדהימה, ואת ההתקדמות המשמעותית והגדולה באמת עשיתי בארבעת המפגשים שכבר עברתי איתה. הייתי כל כך נחושה לצאת מהבוץ הזה שלי שישבתי אצלה בחדר, גמעתי כל מילה, חזרתי הביתה, כתבתי פה בבלוג מעיין סיכום מפגש ושיננתי לעצמי את הנקודות ויישמתי אותן.

היום אני מתמודדת. ואפילו שיש עדיין חרדות מידי פעם, הן כבר כל כך מעטות! חזרתי לתפקד בלשכה, חזרתי לעשות כיתות, חזרתי לצאת עם חברים, חזרתי להיות קצת רגועה באוטובוסים. חזרתי לחצי שלווה פנימית. שלווה שתמיד הייתה בי ונעלמה עם כל הזעזוע הזה של החודשים האחרונים.

אני גאה לומר שמהתקופה הממש שחורה שלי יצאתי. אני בוכה כבר איזה פעם בשבוע-שבועיים. אני לא לוקחת רסקיו כל יום, וגם כמויות האדוויל שהייתי לוקחת ירדו משמעותית לכמעט אפס!

ואני אפילו גאה בעצמי וסוג של שמחה שעברתי משהו כזה. אולי שמחה זו מילה קיצונית מידי למאורע, אני עוד לא במקום של שמחה. אבל במקום של חיובית לגבי זה שעברתי תקופה מזעזעת עם כל החרדות וכאבי הבטן. זה גרם לי להבין על עצמי המון דברים. הבנתי שאני כן חזקה ויודעת להתמודד עם משברים ולהרים את עצמי. כי חודשיים לפני שהתחלתי טיפול, הצלחתי לבד קצת לצאת מהמקום השחור ממש שהייתי בו, אמנם זה היה תהליך איטי יותר מאשר הטיפול שהתחלתי אבל זה היה עדיין תהליך. לא נתתי לעצמי לשקוע בדיכאון הזה. אחרי החודש המזעזע הזה, שבאמת כל הזמן הייתי במיטה, קמתי מהמיטה והפסקתי ללכת לרופא בשביל גימלים. אני שמחה שהיו לי הכוחות והתמיכה מהאנשים הקרובים אלי. שלא נשארתי מתחת לשמיכה ובכיתי על מר גורלי.

עוד קשה לי לנסח הכל לכדי מילים כי אני עדיין בתהליך של המון עבודה עצמית כדי להעלים את החרדות האלה לחלוטין ולהעלות לעצמי את הביטחון העצמי, כי כאמור, מזה הכל התחיל.

קרה גם דבר נורא טוב בשנה האחרונה וזה שהכרתי את יוהן. וגם זה, למרבה האירוניה, קרה בסוף אוגוסט. מסעדה אתיופית בתל אביב ישר אחרי הצבא. עוד פגישה בפאב, בפגישה השלישית שבה נפגשתי עם חולמנית והבנתי שיש בו משהו מיוחד, ראש השנה איתו ועם התיירת השניה שהיה ראש השנה הכי כיפי שהיה לי כבר המון זמן, והפגישה האחרונה - אני והוא התרחקנו מכולם לכמה זמן ושכשכנו את הרגליים בגלים שהיו קרירים קצת בליל ספטמבר חם במיוחד. ברגע הזה באמת הבנתי שיש לי מלא מה ללמוד ממנו ומלא נושאים לדבר איתו עליהם. וכמה חבל שזו הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותו פנים אל פנים.

לא האמנתי שהקשר באמת ישרוד. התקשרתי אליו גם שניה לפני שהוא עלה על המטוס. הייתי דיי עצובה "למה דווקא עד שיש פה מישהו מיוחד הוא עוזב?!".

ואז קרה הבלתי יאמן מבחינתי. עם קצת השקעה מצידי קיבלתי מצידו נכונות לקיים את הקשר, והקשר שלנו התחזק כל כך מאז שהוא עזב. עזבו רומנטיקה *למרות שקשה לעזוב את זה עם איך שאני מרגישה כשאני מדברת איתו או רואה הודעה ממנו או מקבלת שיחת טלפון ממנו רק כדי לאחל לי מזל טוב*, בחיים לא חשבתי שאדבר עם מישהו שעות על גבי שעות, גם בסקייפ, סוג של פגישת פנים אל פנים, ועוד באנגלית. אני, שבכיתה ז-ח שנאתי אנגלית ופשוט לא הסתדרתי עם זה!*.ואחרי כל שיחה שנגמרת אני מרגישה שיכולתי עוד לומר כל כך הרבה. והמכתבים, והמתנות שלו. הוא כל כך מושלם. ואני כל כך עוצרת את עצמי בימים האלו כדי לא להימאס. אז אני לוקחת יותר באיזי. אבל אני לא יכולה לחכות לרגע שאני אטוס לגרמניה לבד, לשבוע איתו *אם יקרה משהו אז אולי ליותר* שאני אגור איתו ואהיה נטולת חרדות לחלוטין.

אני לא מתייגת את 2012 כשנה רעה או משהו בגלל החוויה הלא נעימה בעליל שעברתי. אני דווקא אסכם את 2012 בכך שהייתה מחזקת ומלמדת ובונה.

אז 2013..מה אני צופה ממנה?

בעיקרון, רק טוב. אני כבר לא מקווה שארגיש יותר טוב אלא אני פשוט יודעת את זה. אני פשוט יודעת את זה שכל החלומות שלי לא יהרסו בגלל חרדה טיפשית. שאני אצליח להיות במקומות הומי אדם בלי שזה ידגדג לי את קצה הרגש. ואני אעבוד בבריכה, ובחנות ספרים ואלמד גרמנית. אני אקרא המון, כמו שאני כבר עושה עכשיו. ואני אצייר בזמני הפנוי. וכל זה ירגיש יותר חופשי ויותר נכון אחרי שהצבא יעבור. וזה יקרה בעוד שלושה חודשים בדיוק. 2013 הולכת ברובה להיות השנה האזרחית שלי. רבע צבא - כל השאר חיים, החיים שלי.

וזה כמובן לא שאתחיל לחיות רק אחרי הצבא, כל הצבא הוא חלק מהחיים שלי, חלק מהסיפור שאני כותבת. וכל מה שעברתי בו, בייחוד החוויה השחורה והקשה הזו, רק בונים אותי. ורק הופכים אותי לאדם חזק יותר. אני אהיה בלתי מנוצחת. אני אצליח. ובהצלחה אני לא מתכוונת שאהיה מושלמת, כי זה לעולם לא אהיה. אבל אני אמשיך לחיות את חיי, אולי אגשים כמה חלומות קטנים בדרך, אני אתאהב, ואולי גם אתאכזב, אני אלמד, ואולי גם לא אהיה שלמה עם זה, אני אדע להתמודד יפה יותר עם משברים. ואני אוכל לעשות כל העולה על רוחי בלי לפחד יותר מכלום. אני רק אהיה חזקה יותר אחרי שהכל יגמר. ולא רק אז, כבר עכשיו אני חזקה יותר.

אז 2013, אני צופה בשנה הזאת הרבה טוב, הרבה הרבה הרבה הרבה טוב.

אז שנה טובה

סתם נורא בא לי להתלהב פה קצת!

עכשיו סיימתי שיחה עם יוהן. שיחה של כמעט שלוש שעות בסקייפ, פנים אל מול פנים, אנגלית, שיחה שעברה לי כמו רגע והייתה לי כל כך טבעית! נהנתי נורא. לא יודעת מה הוא חושב עלי בתור משהו רומנטי או לא, או אם הוא שוקל את זה בכלל, אבל אני כן יודעת שיש בנינו משהו אחר. לפחות בשבילי, ונראה לי שגם בשבילו. השיחות שלו הרבה פעמים הופכות למשהו אישי יותר ואני כן שמה לב שהוא נורא מתעניין ברעיון שהצעתי שאבוא לבקר אותו בגרמניה.

לא אכפת לי מסימנים או לא, אני מרגישה שקורה לי איתו משהו שלא היה לי אף פעם. משהו אחר. הוא פשוט שונה מכולם, והוא כל כך מוצא חן בעיניי. אבל כל כך.

לילה טוב :)

והנה השייק שהכנתי היום עם בוסה:

חלב, פצפוצי שוקולד לבן ותותים.

דרך אגב, הייתי גם אצל הפסיכותראפיסטית היום והפעם יצאתי מהפגישה עם ההרגשה שלא התקדמתי כל כך כי היו לי את השני ימים הרעים האלה באמצע השבוע שהייתי קצת מדוכדכת והרגשתי שלקחתי צעד אחורה. אבל גם כן כשהרגשתי קצת מדוכדכת אמרתי לעצמי שזה הכי בסדר שבעולם, והגיוני לא להיותב מצב רוח טוב כל הזמן. זה מה שמאפשר לנו להתרגש יותר בחיים.

אני, בהכוונתה של הפסיכותראפיסטית, עדיין עובדת על לגרום לי להרגיש שאני טובה ושאני יוצרת את המציאות שלי. שאם יש בעיה ויש לה פיתרון אז אין בעיה. ושבכל החצי שנה האחרונה של החרדה שיברח לי או משהו כי לא אמצא מקום להתפנות בו, זה אף פעם לא קרה לי, אז היא בעצם לא מציאותית. היא רק חרדה ממשהו שלא קרה, וגם לא יקרה.

היא אמרה לי, ונראתה נורא נורא כנה ושהיא אומרת את זה ממקום אמיתי שמאמין בי, שאני נורא בוגרת ושאני לוקחת את עצמי בידיים, דבר שהרבה פעמים אנשים בגיל הרבה יותר מבוגר ממני לא עושים. ושאני עמוקה והסקרנות והמוטיבציה תביא אותי רחוק.

ושלושה אנשים שונים היום אמרו שאני מיוחדת. וזה קצת גרם לי באמת להרגיש כזאת. הפסיכותראפיסטית, הקוסמטיקאית ומישהי שישבה אצל הקוסמטיקאית לפניי.

אני מרגישה שכל החוויה הזאת שעברתי פשוט עזרה לי לשום ולהתחבר לצד החזק שבי. שמאמין בעצמו. הרגשתי את זה נורא חזק כשנפרדתי מוולברין. ועכשיו ההרגשה הטובה הזאת חזרה.

כשיצאתי מהפסיכותראפיסטית כבר הרגשתי שהכל טוב. הכל תמיד טוב ואין סיבה להיות לחוצים אף פעם. ולא הייתי לחוצה. והייתי שמחה היום.

חזרתי הביתה, אחרי שיחה מהממת עם הקוסמטיקאית שלי *במקום להיות שם שעה וללכת הייתי שם שעתיים!* הבטחתי לה שאכין לה רשימת ספרים שנחשבים לקלאסיקות שכדאי לקרוא ועוד רשימת ספרים של המומלצים שלי. אז אני אכין לה משהו מושקע. ויש לי לתרגם גם ליוהן את השיר של עברי לידר -"מישהו פעם". שלחתי לו את זה לפני שבוע בערך והוא שמע את זה בערך 12 פעמים במהלך היום. הוא ממש רוצה להבין את המילים אז הבטחתי לתרגם לו גם מאנגלית לעברית וגם לכתוב את השיר כמו שהוא רק באותיות לועזיות כדי שהוא יוכל לשיר.

הספקתי גם לנקות קצת, גם לדבר עם יוהן איזה שעה-שעתיים בפייסבוק, הספקתי להכין כמון ענקית של סושי, לשמוע מלא מוזיקה, להיות עם בן דודה שלי שבא לבקר, לדבר עוד שעה עם יוהן בפייסבוק ואז עוד שלוש שעות בסקייפ אחרי שקבענו שניפגש לקפה בסקייפ, בסוף כל אחד שתה שלוש כוסות תה.

אני מרגישה כמו ילדה קטנה ומתלהבת, אבל באמת שהשיחות עם יוהן פשוט עושות לי טוב. לא אכפת לי מהעתיד, בכלל לא. כרגע טוב לי נורא.

לילה טוב

לילה טוב לכם :)

אני עכשיו בשעות הכי טובות שלי. אפילו הלכתי לישון צהריים *ואני שונאת שנת צהריים* כדי שאוכל להיות ערה בלילה עד מאוחר. אני אתחיל בנקודה שרציתי לכתוב לכם כבר כל כך מזמן ורק הפוסט הזה במומלצים הזכיר לי!

אחת הדרכים הטובות בעיניי לאכול שוקולד, בעיקר מריר *למרות שהעדפה שלי היא כמעט תמיד לשוקולד לבן וחלב*, זה לשים לך קוביה בפה ולתת שלוק קטן מהקפה או התה שהכנת לך. וזה מתמוסס נעים וטעים כל כך בפה. בצורה כזאת שטובה קצת גם לדיאטה, כי אתה מסופק מקוביה אחת :)

היום הייתי בכנס מאבחנים האחרון בחיי! זה היה כל כך נחמד! עשו אותו שוב בבית החייל בתל אביב, ממש נחמד שם. בבוקר היה לי התקף חרדה אחרי כמה זמן שכבר לא היה. אבל התמודדתי איתו יפה מאוד. נזכרתי במילים של הפסיכותראפיסטית וגוללתי אותם שוב ושוב במחשבותי עד שזה נקלט. אני גם יודעת למה זה קרה! בגלל שביומיים האחרונים המצב רוח שלי היה קצת מזופת, אז הבטן אוטומטית הייתה יותר רגישה, והביטחון שלי שוב קצת ירד. אבל אני אזכור את זה לספר מחר לפסיכותראפיסטית.

הייתה הרצאה על תוכניות ריאליטי שלא ממש עניינה אותי כי אני מודעת לעניין שהכל בולשיט אחד גדול, ואני לא רואה תוכניות ריאליטי. ראיתי עונה אחת של האח הגדול, כן זה היה נחמד, אבל לא מצאתי בזה עוד טעם. או בכל תוכניות ריאליטי אחרת. אני מעדיפה לראות סרטים יפים, סדרות יפות או פשוט לקרוא משהו.

ההרצאה השניה עניינה אותי והיא הייתה של אשכול נבו *וכי איך תולעת ספרים שכמותי לא תהנה מהרצאה של סופר?! :P* למרות שלא קראתי עוד את הספרים שלו נהנתי נורא. לסופרים יש את המשפטים האלה שהם פתאום זורקים לאוויר והם חזקים ויפים כל כך. הוא קרא לנו קצת מכל ספר, והקצת הזה עשה לי חשק לקרוא הכל בבת אחת! הוא דיבר על קשרים בין אנשים ועל כל מיני דברים שגרמו לו לכתוב את הספר. משפט אחד שאני זוכרת ממש מההרצאה הוא שלפעמים יש לך את הניצוץ הזה עם בנאדם, ואתה לא באמת יודע למה. זה פשוט קורה, אתם פתאום מתחברים, בלי שום סיבה נראית לעין.

כל כנס מאבחנים יש סרטונים משעשעים כאלה שכל לשכה מכינה ובסוף יש תמונות של שני הקורסים הבאים שמשתחררים, והפעם היו תמונות שלנו!! לא האמנתי כבר שהגיע הרגע הזה! אני זוכרת את כנס המאבחנים לפני שנה שממש רציתי כבר להיות שם במצגת, והנה אני שם :)

אני גאה בעצמי גם כי אכלתי שם צהריים ושתיתי תה עם חלב סויה *הם הביאו חלב סויה!!! זה היה אדיר!*. בימים כתיקונם, בתקופה שעכשיו נשארו לי רק שאריות ממנה, לא הייתי אוכלת כלום כל היום עד שהייתי מגיעה הביתה בארבע-חמש ורק חוששת כל הזמן במקום להתרכז בדברים חשובים יותר.. אז אני גאה בעצמי שהתרכזתי בהרצאות, חשבתי על מלא דברים יפים שיש בחיים וגם שאכלתי ולא הרעבתי את עצמי או שפשוט לא הייתי רעבה מרוב חרדה.

ברכבת חזור הביתה כמעט נכנסתי לעוד חרדה אבל שירותים שממש קרובים לרציף הרגיעו אותי נורא, וכמו שהפסיכותראפיסטית אמרה: אם יש בעיה ויש לה פיתרון אז אין בעיה! ואכן לא הייתה בעיה. היה מצב שהתמודדתי איתו. והשארתי את הראש שלי לחשוב על דברים אחרים *כמו יוהן למשל XD*.

כשחזרתי הביתה נכנסתי לי להתקלח, וזה היה נפלא, ולמיטה החמה עם שני פרקים של "נשים קטנות". אחר כך נרדמתי לשעתיים וחצי, התעוררתי, אכלתי סנדוויץ חביתה כמו שאני אוהבת, ואני ואחותי החלטנו לעשות זמן איכות ביחד - נכנסנו למיטה שלה, התכסנו וראינו את "משחק ילדים 2" עם הבובה הרצחנית שמצחיקה אותנו נורא "צ'אקי". XD

ואין כמו לדבר עם יוהן לפרקים במהלך היום, ואחרי הסרט. בהתחלה קבענו לקפה בסקייפ היום בערב. אבל מאחר והוא נתקע ברציץ ברכבת בעיירה קטנה בגרמניה בגלל חפץ חשוד שמישהו כנראה שכח, ואני כבר ראיתי סרט הגיע כבר 23:30 והוא היה עם כאב ראש. אז דחינו את הקפה למחר או מחרתיים ודיברנו שעתיים בפייסבוק.

אני דיי אוהבת את התחום האפור שאני נמצאת בו. אני לא יודעת מה אני בשבילו והוא לא יודע מה הוא בשבילי *למרות שאולי לפי כמות ההשקעה שלי הוא יודע, אבל גם הוא השקיע עבורי הרבה ואני עדיין לא יודעת*. מה שכן גם אם לא יפרח מזה איזה סיפור אהבה או משהו כזה, יש פה חיבור טוב. חיבור טוב מאוד! אנחנו מדברים שעות אל תוך הלילה! וכל הזמן כשאני מסיימת שיחה אני מרגישה שיש לי עוד מליון נושאים לדבר איתו שעדיין לא הספקתי. ולפעמים הוא זורק דברים שגורמים לי לחשוב שהוא גם חושב עלי. משפטים כמו "אתמול אכלתי עם המשפחה במסעדה סינית חמודה. אם תהי פה אני אקח אותך אליה". והוא כבר סיפר לי על כמה מקומות שהוא ייקח אותי אליהם. וזה נורא נחמד לדעת שמישהו חושב עליך ועל איזשהו מקום שהוא יקח אותך אליו כדי שתהנה בו.

לא אכפת לי מה ייצא מזה, באמת, כרגע נעים לי וטוב לי ככה. מאוד טוב לי ככה. אני כמו איזו נערה מאוהבת. אבל בחיים לא נדלקתי ככה על מישהו. גם לא על וולברין בתחילת הקשר. הוא כ-ל כ-ך מוצא חן בעייני, והוא נעים לי, השיחות איתו עושות לי טוב, למרות שיש לי עוד אוצר מילים להרחיב באנגלית כדי להתבטא בדיוק כמו שאני רוצה *אחרי נשים קטנות אני מתחילה את הספר באנגלית שהוא הביא לי...!*. אני יודעת שאני חשובה לו בדרך מסויימת. שגם לו נעים איתי. אחרת זה לא הקשר בינינו לא היה כזה אינטנסיבי. וזה עושה לי רק טוב. אז לא אכפת לי מההשלכות, לא אכפת לי גם להיפגע. אני מרגישה חיה יותר מאי פעם! *כינורות ברקע*.

בכל אופן, מאוחר מאוחר מאוחר, אני קמה עוד חמש שעות לפסיכותראפיסטית, ויש לי עוד לסיים את המכתב לפרלין, החברה מניו זילנד, ורציתי גם לקרוא עוד כמה עמודים :)

אז לילה מצויין