"בין הכוכבים אתה אולי צודק, אבל לא כאן"

היום התחיל כשאמא העירה אותי בשש, לפני שהיא יוצאת לעבודה, ומבלי בכלל להתכוון המילה הראשונה שיצאה לי מהפה הייתה "אוף אוף" בדרמטיות מוקצנת. חח עוד בחיים לא קמתי ככה. כרגיל הדרך למקלחת מעורפלת, התעוררתי באמת רק כשהתחלתי להתלבש ונזכרתי שהיום אחרי הצבא אני נפגשת עם ידיד בירושלים להסתובב קצת. *ידיד שאני מכירה כבר לפחות שנתיים אבל רק לאחרונה יצא לי לדבר איתו יותר בפייסבוק ואתמול הוא הציע להתראות אחרי הלשכה*. אז סחבתי איתי שקית עם בגדים אזרחיים *תמיד כשאני מסתובבת שם בבגדי הצבא אני מתבאסת שאין לי אזרחי*. ויצאתי אל האוטובוס. באוטובוס בין חלום למציאות מיקה פתאום התחיל לשיר לי באוזניים את

וזה קצת קצבי מידי לבוקר, אבל למען האמת זה עשה לי את הבוקר למין שמח שכזה.בעקבותיו שמתי עוד שירים קצביים, ופעם ראשונה אחרי הרבה זמן הגעתי ללשכה עם חיוך על הפנים, כמו שאני רגילה תמיד להיות בבוקר *יותר נכון הייתי רגילה בבוקר, לפני הצבא*.אחרי בוקר כזה צפוי שהמשך היום יהיה כיף. אז זהו.. -__-

היה היום הכי מזעזע עלי אדמות! למזלי פיתחתי קצת אדישות למצב אז לא לקחתי ללב. אבל מה לא קרה לי היום?! היה תור כל כך עצום של מלשבים שהייתי בטוחה שהם פשוט מתרבים בתוך עצמם ומכניסים עוברים למכונת האצה כדי שיגדלו להיות בני 17 ויכנסו גם הם לתור. באמת שעשיתי את מספר האימותים הכי גדול שלי עד היום. עבדתי בלי הפסקה כמעט בכלל. ועוד כל זה אחרי שכאב לי הגרון מהבוקר . לא נתנו לי להוריד סלט מהחדר אוכל, הקצינת ניהול הייתה שם והתעצבנה וכמה שלא ניסיתי להסביר לה שאני לא יכולה לקחת הפסקה ואני חייבת לאכול היא לא הקשיבה לי בכלל. הנחתי את הסלטים שלי בצד ולקחתי אותם יותר מאוחר בחשאי *עם המוזיקה של ג'יימס בונד ברקע של חיי, ועל קצות האצבעות. שששש*.

שוב כשביקשתי הפסקה שידלו אותי לקחת עוד אימות. אבל הפעם התרשמתי לטובה, במקום האימרה הקבועה "עוד אימות" בטון הכי שובר תקוות וחלומות שיש, היא אמרה לי את זה בהבנה כזו שהסכמתי ישר כי פשוט היה לי נעים שהיא דיברה אלי בגובה עיניים ומתוך הבנה. כמה שגישה וטון יכולים לשנות את פני הדברים. ואז בא אימות שלקח זמן כי כרגיל, הסוחרת רוצה לאכול ומה לא ימנע ממנה לבצע את האקט הכביכול פשוט הזה? בסוף הצלחתי לצאת להפסקה בשתיים וחצי, ושוב אכלתי לבד אחרי שכולם כבר סיימו את ההפסקות שלהם. בדיוק כשהתחלתי להתבאס, הסגנית של המפקדת שלי באה גם לאכול ואכלתי איתה ביחד. זה דווקא היה קצת מקרב, כי לא כל כך יוצא לי לדבר איתה ככה בגובה עיניים.

כשחזרתי מההפסקה היו עדיין אימותים, כי כמוזכר לעי"ל המלשבים לא הפסיקו להתרבות. מה שהחזיק אותי קצת באדישות אל מול המצב זה שידעתי שבערב אני יוצאת ויהיה לי כיף. הייתה לי הרגשה טובה כזו שאוכל לספר על זוועות היום ולצחוק על זה בחברת מישהו. גם כאן היה צריך לקרות משהו שלילי. הידיד הודיע לי בחמש וחמישה שהוא לא יכול להיפגש היום. 55 דקות לפני שהיינו אמורים להיפגש, וזה קצת העציב אותי. כי אוף, הבאתי אזרחי ונסחבתי עם מגפיים יחסית כבדות כל האוטובוס, ובאתי בלי מעיל בשביל לא להיסחב עם "הדובי" הזה בהמשך והיה לי קר כל הבוקר. וגם אני אחזור הביתה ואשב לבד, לא זה מה שתכננתי.

אז חזרתי באוטובוס, לבד, והזלתי דמעה או שתיים, גם כי היה שיר יפה באוזניים שהאיץ את תהליך ההתרגשות מהיום הזה. התעצבנתי גם כי אין לנו תנאים בבסיס, וגם המכשירים החשמליים היחידים כמעט שלנו שונאים אותנו ושווקים חיים. המיקרו לא עובד ובשביל לחמם אוכל צריך לשוטט בין הקומות. ועכשיו גם הקומקום נשבר, וזה עוד יותר מגוחך להסתובב עם כוס תה בין הקומות ובין המוני המלשבים. *תזכירו לי למה ויתרתי על הפקידת לשכה שקיבלתי לפני ההתמיינות למדור? ואם כבר תזכירו לי ל-מ-ה רציתי להגיע למדור הפסיכוטכני? אני באמת קצת מתבאסת שלא הלכתי על הדרכה, יכולתי להיות כל כך טובה בזה, וזה היה יותר חוויתי*.

בדרך חזור חברה התקשרה אלי וסיפרתי לה שרע לי ושפכתי הכל, תוך כדי גם שפשפתי את העין לשניה אחת, ואז, סיפור העדשה טייק טו *טאם טאם טאם* העדשה פשוט נעלמה לי בתוך העין והציקה לי מאוד. ולכו תחפשו עדשה בתוך עין כשאתם בתוך אוטובוס נוסע על מהמורות וכבישים מקורטעים. -אתנחתא קומית: תמיד כשאני חושבת ששום דבר לא יכול להשתבש יותר, הוא משתבש יותר-. אחרי שיטוטים וחיפושים נרחבים בעזרת מראת כיס מגדילה, ניצול רגעים יקרים בהם האוטובוס עומד ברמזור/מעלה/מוריד נוסעים וניצול האור המגיע מעמודי רחוב, מצאתי אותה סוף סוף וסילקתי אותה מעיני. ואז עמדה בפני הדילמה החוזרת מיום חמישי: מה אני עושה עם העדשה בעין השניה? *אני כבר מתחילה להאמין שזה ירדוף אותי כל חיי -__-"*

עמדו בפני שלוש אופציות אפשריות:
1. לסבול- לא להוריד את העדשה השניה ולסבול מחזיונות תעתועים.
2. להתכבד- להוריד מהעין השניה ולהרגיש שוב כמו כבדת ראייה.
3. לכסות את העין ללא העדשה ברטייה ולהצטרף לחיל הפיראטים של צה"ל.

אף על פי שהאופציה השלישית הרגישה הכי בטוחה ונכונה *האוי! גם פסילת מקצוע וגם מקצוע צבאי בו אבזוז תכשיטים, אקרטע על רגל חורקת מעץ ואשתה רום כל חיי- במילים אחרות, ת"ש*. בחרתי לתומי באופציה הראשונה. ודידיתי לביתי חצי רואה. *למען האמת בחושך זה פחות ניכר*.

הקטע עם הידיד קצת הזכיר לי משהו שקרה לי לפני שנה, אני לא זוכרת אם סיפרתי על זה בבלוג, אבל נפגשתי עם מישהו שהכרתי דרך האינטרנט, סביר להניח שדרך הבלוג. הוא פתאום הופיע אצלי במסנג'ר והתחלנו לדבר. פה ושם זה היה נראה כאילו פלירטטנו ובסופו של דבר הוא הציע להיפגש. קבענו יום, שעה ומקום. אני התלבשתי יפה והגעתי, לא הבנתי בדיוק אם זה דייט או לא דייט אבל זרמתי עם הסיטואציה. שריינתי מאבא את האוטו והגעתי למקום בשעה המתוכננת. חיכיתי, חיכיתי. לא בא. שלחתי אסאמאס ומסתבר שהוא בכלל חשב שלא קבענו באמת והוא היה בבית. ממש נעלבתי. היה בהיר יותר מצבע העור שלי שקבענו להיפגש! אני לא מטומטמת, אתה פשוט סטלן!. אבל בכל מקרה הרגשתי מטומטמת באותו הרגע. מה אני אמורה לעשות? התקשרתי לדודלי, ידידי מהבלוג, ובכיתי לו בטלפון. בסופו של דבר הצלחתי להרגע ומי שהייתי אמורה להיפגש איתו התקשר והיה כבר באוטו בדרך אלי. אבל כבר לא לקחתי אותו ברצינות. אמרתי שאני אשאר כי בכל זאת כבר באתי והתלבשתי והכל. הייתה שיחה קולחת, דיברנו שלוש שעות, אבל ידעתי שאחרי השיחה הזו כל הקשר יעלם. וכך היה. איך אתם הייתם פועלים?

כבר נהייה מאוחר, ושתיתי פה תה מזעזע *תה ירוק בניחוח יסמין. אני מאוד אוהבת את הריח של הפרח, זה מזכיר לי את הגינה שהייתה מחוץ לבית של סבתא, ומגיל קטן מאוד אהבתי אותו, אבל בתוך תה זה הרגיש לי שאני קצת שותה זר פרחים במקום חליטה :S*

נקווה שמחר יהיה יום יותר טוב, למרות שאני חייבת לציין שהתייחסתי אל היום המזעזע שעבר אלי בהומור.

לילה מעולה :)

וברוח הפוסט, וברוח הצבא: