סתם הרגשתי את הצורך פתאום לכתוב. אני יושבת עכשיו, אמצע הלילה, ואני שותה קפה קר כדי לקרר קצת את הגוף ושאוכל להנות קצת מצינת הלילה הטבעית. עבר עלי יום עמוס בטוב, קצת מצב רוח שפוף באמצע ומיד אחר כך נהיה שוב טוב.
הדבר הראשון שהיה טוב ביום הזה הוא שפשוט הרגשתי כמו אדם נורמלי ששמח מהדברים הקטנים שיש לו בחיים. התעוררתי בשבע בבוקר, אחרי 4 וחצי שעות שינה, ולשם שינוי, בכלל לא הייתי עייפה. משהו בבוקר הזה הרגיש לי מיוחד. משהו החזיר אותי לתקופת ימי התיכון, שנראים כמו נצח מעכשיו. ולמרות שהכל היה בהם מסובך, בדיעבד הכל נראה לי נורא פשוט. אמא ישבה בסלון ושתתה כוס קפה מול החדשות, ואבא ישב בפינת האוכל, גם הוא עם קפה, רוכן לעבר השולחן ומעלעל בעיתון. מתעלמים מנוכחותי מלבד "בוקר טוב" ונותנים לי להמשיך בהתארגנותי.זה משהו איך אפילו האור שהשמש יוצרת בבית, כשהיא חודרת מבעד התריסים, בשעה הזאת נתנה לי את התחושה שאני כמו אז.
הרגשתי צורך עד שלא הרגשתי כבר הרבה זמן, וזה לשתות קפה ישר איך שאני קמה בבוקר. אז הכנתי לי קפה קטן ופתחתי טלוויזיה, כמו אז. ראיתי סוף של סרט נפלא על הבוקר, כמו אז. רק שהפעם הסרט היה "אלגנטיות של קיפוד" כבר ראיתי והתאהבתי והיה נפלא להתחיל את הבוקר עם כזאת עדינות. זה משהו איך בימי התיכון רוב הבוקר הייתי יושבת ובוהה במרקע רוב זמן ההתארגנות שלי, ובכל זאת מספיקה לצאת מהבית מסודרת טיפ טופ, אולי מבלבד השיער שהיה מבולגן תמיד ובקושי סורק.
במקום לבית הספר הלכתי לעבודה לשלוש שעות, ומשם לפסיכותראפיסטית. נשארו לנו עוד שתי פגישות והטעם בפה הוא מר מתוק. מתוק כי עברתי כברת דרך, ופתאום אני כבר לא כל כך צריכה אותה שתראה לי את הדרך, כי את כל הכיוונים שלה כבר יישמתי בחיי. ומר כי אני כל כך אוהבת אותה, והשיחות שלנו תמיד הוציאו אותי בחיוך וברגיעה מתמשכת.
היא גם תמיד נתנה לי את ההרגשה שאני מיוחדת. בדרך כלל אני לא מרגישה את זה אצל אנשים, אבל המבט שלה אומר הכל, והחיבוק שאנחנו כבר נותנות בכל מפגש, גם בהתחלה וגם בסוף, גורמים לי לתהות, שאולי אני לא סתם עוד מטופלת בשבילה, וזה כל כך מחמם לי את הלב. שהקשר שיצרתי איתה הוא ממש אמיתי, גם בשבילה.
הפעם שיחקנו משחק עם קלפים. היו שלושה מצבים: איך הגעתי לטיפול. איך הייתי באמצע. ואיך אני יוצאת ממנו עכשיו. לכל מצב הייתי צריכה לבחור שני קלפים שמתארים הכי נכון מה הרגשתי בכל שלב. בקלפים יש כל מיני ציורים שמסמלים כל מיני דברים בעיניי מי שמתבונן בהם. אני אספר לכם בקצרה על בחירותי.
איך הגעתי לטיפול?
1. בחרתי קלף עם עיגול, ושני אנשים הולכים במעגל על העיגול. כשהגעתי לטיפול הייתי במעגל שלא ידעתי מה התחיל ממה: המצב הנפשי המחורבן גרם לבטן לכאוב, או הבטן שכאבה גרמה למצב הנפשי המחורבן. וככה הלכתי במעגלים של הביצה והתרנגולת, בלי שום פיתרום ובלי שום דרך. כשנלחצתי כאבה לי הבטן וכשכאבה לי הבטן נלחצתי. אם הייתי כלב והיה לי זנב, כנראה מבחוץ זה היה נראה כאילו רדפתי אחרי הזנב של עצמי.
2. שני אנשים תקועים במבוך. כי ככה הייתי. ניסיתי ללכת בדרכים שיובילו אותי אל הסוף וכל פעם נתקלתי במבוי סתום עד שהבנתי שהייתי צריכה הכוונה.
3. *כן בחרתי עוד אחד :P*. בתמונה יש אדם מבוגר עם סורגים של בית כלא בבטן וילד קטן נמצא מאחוריהם. אני הייתי הילד הקטן, הכלוא בתוך כאב הבטן. רק בתא שלי יכולתי להיות עצמי. את שאר הדברים לא עשיתי והרגשתי ממש כמו אסירה.
איך הייתי באמצע?
1.בחרתי תמונה של גשר מפורק, שני אנשים עומדים משני צדדיו ומחזיקים בקרש. הייתה תמונה נוספת דומה רק של אנשים בונים בית אבל החלטתי שגשר יתאים לי יותר, כי זהו רק שלב בחיים שאני צריכה לחצות, ולא מקום שאני רוצה וצריכה להתיישב בו. אז במהלך הטיפול הרגשתי שהפסיכותראפיסטית עזרה לי לתקן את הגשר הרעוע הזה. ובעזרת הרצון שלי להתגבר והיישום שלי וההנחיות שלה בנינו את הגשר הזה שלב אחר שלב כדי שבסופו של דבר אוכל לעבור ולהמשיך בדרכי.
2. בחרתי תמונה של מישהו מצייר ציור. העיר מאחורי הקנבס צבעונית אבל הציור שלו בשחור לבן אפור. הרגשתי שלפני הטיפול החיים שלי נראו לי אפורים כמו הציור הזה שבתמונה. אבל במהלך הטיפול התחלתי להוסיף כל פעם עוד קצת צבע לתמונה ולחיים, כך שהתחלתי לראות הכל יותר צבעוני ויותר טוב.
איך אני יוצאת משם עכשיו?
1. בחרתי תמונה של שני אנשים עושים יוגה: כי יוגה זה מרגיע, והם נראו כל כך שלוים. והבנתי שאני יוצאת מהטיפול עם השקט והשלווה הפנימית שתמיד היו לי בפנים. ועכשיו חזרו לשכון אצלי מחדש.
2. בחרתי איש כותב מכתב לבדו על שולחן. כי זו ממש אני. כל הזמן כותבת מכתבים עם שולחן לבד. ואם לא מכתב, אז פוסט ואם לא פוסט אז משהו בשביל עצמי. אני כותבת. זו מי שאני. ככה אני מביעה את עצמי - במילים. ואני יוצאת מהטיפול עם מעין סגירת מעגל שכזאת. שהכתיבה עוזרת לי לפרוק את העול שלי ולעשות הרבה קלוזרים, בין היתר גם למצב הזה..
3. איש מוביל אישה כשעינייה מכוסות בסרט, בתוך חדר מבולגן. אני יוצאת מהטיפול כשאני סומכת על עצמי יותר. ואם אני סומכת על עצמי אני מסוגלת גם לסמוך על אחרים שיובילו אותי בחיים. אני מספיק סומכת על עצמי כדי להיות מובלת. וזה דבר נורא חשוב.
אחרי הפגישה חזרתי לעוד שלוש שעות לעבודה. והתחלתי להרגיש קצת מדוכדכת. קראתי משפט נכון אתמול "אהבה ניתן להחליף רק באהבה יותר גדולה" וזה דיי נכון. ואני מחכה שאני אוהב מישהו אחר ביותר עוצמה. אבל זה דכדך אותי שזה בכלל ככה.
למזלי אחרי העבודה קפצתי עם אמא שלי לקנות איזה משהו בשבילה, ובחנות היא נורא רצתה לקנות לי משהו וראיתי נעליים מדהימות. וכמה חומרי שזה ישמע, אין כמו נעליים כדי לשמח אותי. אלו נעלי העקב הכי גבוהות שיש לי במלאי: 10 ס"מ! אבל אני לא קונה כאלה שלא אוכל ללכת עליהן , וחנכתי אותן הערב בפאב, ואפשר ללכת עליהן חופשי :)
הנה תמונה קטנה:
בכל אופן, כנראה שמוטב כרגע שאלך לישון כי באמת מאוחר. ואומנם מחר יש לי יום חופשי, ואני לא עובדת, אבל תכננתי לעבוד על הגרמנית שלי יותר חזק..
אז לילה טוב
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
הסוחרת מונציה
