"בין הכוכבים אתה אולי צודק, אבל לא כאן"

ואני לא מדברת על טקס ששולחים באסאמאס, באינבוקס בפייסבוק, בדואר אלקטרוני או מביאים אישית לאדם. אני מדברת על מכתב, במעטפה, עם בול והכל. זה עולה כסף, נכון. זה כרוך במאמץ, נכון. זה מיושן, נכון. לוקח לזה יותר זמן להגיע, נכון. אז למה כן? והתשובה הפשוטה היא בגלל איך שזה גורם לי להרגיש.

המכתב מתחיל עוד לפני כשאני מתחילה לכתוב. כשמתגבשות לי מלא מחשבות בראש. מחשבות על דברים שרציתי להגיד לאדם ואני תמיד שוכחת כשהוא מולי. מעבר לעדכון בחיים אחד של השני, למכתבים יש תפקיד נורא חשוב בלהכיר את האדם שאתה מתכתב עימו. ולא סתם היכרות שטחית בצורות התנהגות וכו' אלא הכרות יותר מעמיקה בפנימיות של האדם.

כשיש לי כבר מספיק מחשבות בראש, אני מתיישבת מול דף נייר, בדרך כלל שורות צהובות, או לבן חלק. לפעמים גם איגרת ברכה קטנה יותר, או דפים מעוטרים. אבל בדרך כלל אני אוהבת את המכתבים שלי פשוטים ואמיתיים. ואני מתחילה לכתוב, ממש כמו שאני כותבת פוסט. בדרך כלל יוצא לי לא פחות משלושה-ארבעה עמודים למכתב. אני אוהבת לשלב בזה איורים שלי בדברים שקשורים לנושא או איורים חמודים בלי קשר לכלום.

אחרי שהמכתב גמור אני מרגישה טוב עם עצמי, אחרי שאני יודעת שאותו אדם יקרא את מה שתכננתי להגיד לו ותמיד שכחתי.

אני בוחרת מעטפה, ליוהן היא תמיד תהיה אדומה ולשאר האנשים צבעונית, בדרך כלל אני מעדיפה לא לבנה. ואני כותבת עליה בכתב יפה ומוסיפה בול בפינה הימנית למעלה. לפעמים אני גם מוסיפה איזה ציור משעשע על המעטפה, זה תמיד גורם לי לתהות אם זה מעלה חיוך על הדוורים או על שאר העובדים בדואר.

וחידוש שנוסף לי למכתבים מאז שחזרתי מוינה: אני שמה חותם משעווה על המעטפות! יש לי חותם בצורה של חתול ושעווה באדום ובזהב. זה אמנם לפעמים קצת מלכלך *ופעמיים כמעט ששרפתי את המכתב!ועם השלומיאליות שלי יש סיכוי גדול שאשרוף את כל הבית!* אבל זה כל כך מגניב!

כשהמכתב כבר ככה, סגור עם חותם ובול ורק מחכה לרגע שאני אשלח אותו אני קצת גאה בעצמי. אמנם זה רק מכתב, נהנתי מכל התהליך ככה שזה לא נראה לי כמאמץ מיוחד, אבל כשאני רואה אותו סגור ומחכה שהנמען יפתח אותו אני שמחה. אני תמיד מקווה שהמכתבים שלי יעלו חיוך בפי מי שרואה אותם מונחים אצלהם בתיבת הדואר. והמחשבה עליהם מחייכים בגללי נותנת לי הרגשת סיפוק כיפית.

אני כותבת המון, וכל שבוע כמעט אני שולחת 2-3 מכתבים לפחות. ואני מקבלת מכתב אחת לשבועיים, וגם זה במקרה הטוב. זה עושה לי קצת עצוב. אבל אני מקבלת את העובדה שלא לכולם יש את השיגעון הזה כמוני.

עם החברה מהדרום עשיתי הסכם שבכל פעם שהיא מקבלת מכתב ממני היא מתקשרת ואנחנו מדברות. זה עובד וזה נחמד. יוהן שולח לי בתדירות מאוד מאוד נמוכה, אבל הוא שולח, וכשהוא שולח זה תמיד מושקע וזה תמיד מפתיע אותי ומעבר למה שציפיתי בכלל. היחידה ששולחת לי באופן רציף זו פרלין, החברה מניו זילנד.

הלוואי שהייתי יכולה גם לקבל את כל ההשקעה שאני משקיעה באחרים באופן קצת יותר תדיר. אני לא כל כך תמימה ואני יודעת שלא ככה זה פועל. אם תשקיע יותר לאו דווקא תקבל יותר, ובגלל זה אני משתדלת להתמקד בסיפוק שיש לי מהתהליך. ובמחשבה שניה, אני זוכה לקבל מלא אהבה באירועים ייחודיים יותר כמו יום הולדת או למשל בשחרור שלי :הרגשתי מלא אהבה והערכה מאחרים. אז אולי זה דווקא בסדר שזה ככה, וצריכים לבלוע קצת את הרוק לפעמים ולהבין שזה מה שיש. ולמרות שאני לא מקבלת מספיק, להמשיך להשקיע באחרים רק כי זה עושה לי טוב ולדעת שיום אחד, גם אני אקבל את כל מה שדאגתי להעניק.

ואולי אני לא?