עברו עלי ימים מלאים בחוויות. בקושי היה לי זמן לכתוב או לעדכן או לקרוא אפילו *בקושי התקדמתי בעמוד בספר הנוכחי!*
לא הספקתי בכלל להגיד כמה מילים על וינהץ אז ככה, מעבר לעובדה שכששחזרתי מוינה הרגשתי באמת נורא, עכשיו, אחרי כמה התפתחויות בחיי, אני מרגישה הרבה יותר טוב מאשר בפוסט הקודם. אני מניחה שהעובדה שהייתי קצת בסערת רגשות קשורה לעניין שכשנסעתי לוינה ידעתי שיהיה כיף אבל לא ציפיתי לשום דבר. באמת. אחותי ארגנה את כל מה שנעשה שם, ואני לא חשבתי על כלום, לא ציפיתי לכלום. ידעתי שיהיה נחמד ולא העלאתי על דעתי שיהיה מדהים!
אז דבר ראשון, יום לפני שטסתי קיבלתי מיוהן מכתב מדהים, על הטיול שלו לפולין עם תמונות שהוא פיתח וכתב מאחוריהן תיאור. גם היה מרגש לקבל דווקא ביום השואר את המכתב הזה, היו שם גם תמונות של הכניסות באווישיץ ותמונה של משלחת מישראל שבדיוק ערכה טקס במקום וריגשה אותו מאוד. אז דווקא ביום השואר הגיעה אלי התמונה הזאת מהידיד הגרמני הלא יהודי שלי. קצת סמלי..
כל החלק של ההגעה לטרמינל, הזמן שחיכינו והטיסה אני אחתוך. בתקופת החרדה שלי התהליכים האלו היו לי מאוד קשים. מאוד. ועכשיו הם עברו כהרף עין, באותה קלות שכל אחד עובר, בנונשלנטיות רבה, כך שבכלל לא אדבר עליהם אפילו :)
כשנחתתי על אדמת וינה כבר הרגשתי טוב. הקור האירופאי חדר לעצמותי, אבל לא היה קר מידי, זה היה פשוט נעים. ובכמה צעדים הראשונים שלי על אדמת אוסטריה דפקתי את הראש בדלת העגולה המסתובבת, שאלוהים יודע למה דווקא כשאני באתי לעבור, היא נעצרה ,ואני המשכתי ללכת... -_-"
אבל כל זה לא הפריע לי, כי הלכתי לי , שמעתי גרמנית מכל עבר והייתי כבר בתוך האנגלית ממש. מפעמים קודמות זכרתי שלוקח איזה יום עד שנכנסים לאנגלית, אבל כנראה שאני פשוט כבר רגילה D: זה דיי שימח אותי שם.
במלון גם כמובן גיליתי שקיבלתי מחזור, אחרי 3 חודשים בלי מחזור קיבלתי אותו באבו-אבויה! זה עצבן אותי אבל לפחות אני ואחותי סבלנו ביחד *כי איכשהו בנות שנמצאות ביחד הרבה איכשהו תמיד מקבלות באותו הזמן -_-"*
בסה"כ ביומיים הראשונים הסתובבנו הרבה, קנינו הרבה, ולמען האמת מצאתי את עצמי רוב הזמן מסתובבת לבד עם אחותי ונפגשנו עם ההורים לארוחות בוקר וארוחות ערב בעיקר. ואולי עוד איזה כוס קפה ועוגה. וגם הלכנו לקונצרט נחמד שקיבלנו כרטיס אחד במתנה ו4 כוסות שמפניה בחינם בהפסקה. :)
ביום השלישי בצהריים אכלנו במסעדה ממש גבוהה שרואים ממנה את כל וינה, והיא מסתובבת במהירות של בערך סיבוב מלא ב20 דקות. האוכל לא היה הכי טוב שאכלנו, והיה יקר נורא, אבל דווקא היה נחמד לאכול במקום לא רגיל מבחינת הנוף המדהים שנשקף מהחלון מסביבנו, העיר האירופאית במזג האוויר אירופאי במלוא הדרו. השמיים עצמם נראו כאילו מישהו עבר עליהם במכחול בכמה גוונים שונים של כחול ואפור. המלצר שם גם היה מקסים. הוא לא הבין אנגלית טוב וביקשתי ממנו להתקשר לנהג מונית שהסיע אותנו לשם, מהטלפון של המסעדה. אבל כנראה שאסור אז הוא הביא לי מהטלפון שלו והיה אדיב בצורה מקסימה! הלוואי שהייתה לי שפה יותר משותפת איתו. אבל אנשים שעושים דברים נחמדים עושים לי טוב על הלב. וכמה שהם אולי ישכחו את זה, אני זוכרת את הטובות הקטנות האלה שעשו עבורי, ואני לא שוכחת :)
עם יוהן נפגשנו אחר הצהריים ופשוט הלכנו במשך שעתיים ברחוב, 45 דקות מתוכן היו לבד , כשהוא עזר לי למצוא את הדואר באזור. המשפחה שלי השתמשה בשירותי האנגלית שלי ואני השתמשתי בשירותי הגרמנית שלו :P ישבנו כל המשפחה לקפה ועוגה למשך שעתיים בערך והמשכנו את הערב לבד: אני אחותי ויוהן. עשינו סיבוב בעיר האירופאית המחשיכה, הלכנו לבורג, שבו היטלר העביר את הנאום הראשון שלו, לפי מה שידוע לי, ומשם הלכנו בספונטיות לאיזה מקום וראינו מרחוק רעש ואנשים וגילינו פסטיבל עם הופעה ויינות וריבות מאזורים סביב וינה. אז היו שם דברים ייחודיים ויוהן קנה לי ולו כוס יין *הוא הרגיש חייב, אחרי שההורים שלי הזמינו אותו למלא ארוחות בוינה*. נשארנו שם מעט והלכנו לאכול פיצה במקום ממש טעים. יוהן הרגיש ממש בנוח איתי שהוא התחיל לדבר איתי גרמנית בלי לשים לב XD זה מצחיק כי גם לי זה קרה ואמרתי לו מתישהו בעברית "בטח שנענה!" ואז קלטתי שדיברתי בעברית וזה בטח נשמע נורא ערבי למי שלא מבין XD
אחרי ערב הפיצה חיפשנו פאב באיזור, אבל מצאנו בפאבים רק אנשים מבוגרים, וזה היה קצת מוזר כי אנחנו נמצאים במרכז עיר הבירה של אוסטריה, בערב יום שישי, ולא מוצאים פאב מתאים בשום מקום! בסביבות 23:00 החלטנו לוותר על החיפוש וקנינו בירות וישבנו ברחוב הראשי, שתינו ודיברנו בערך שעה. היו כמה שתיקות פה ושם, אבל אני מניחה שזה הגיוני כי אחרי שלא רגילים להיות ביחד כל הזמן, פתאום נמצאים ביחד כל כך הרבה שעות.
ביום למחרת הלכנו כל המשפחה לגן החיות בוינה שהוא באמת מושלם. מעבר לעובדה שיש בו פנדות, הוא מאוד מטופח ונעים ויפה. יש שם בעלי חיים מדהימים שניתן להתבונן בהם בצורה נפלאה ובקלות אפשר לשרוף שם יום שלם.
אלה אני ויוהן חופרים אחד לשני בדרך לגן החיות, אחותי צילמה בסתר:
*חח ואחרי התמונות מאוסטריה, הבנתי שאני כל כך חייבת מעיל מחמיא חדש. עם דגש על המחמיא -_-" *
ראינו זאב מקיא, ופנדות אוכלות וזזות בערך חמש דקות מהזמן שצפינו בהם *חזרנו אליהם שלוש פעמים והם היו עדיין באותה התנוחה!!* וחוץ מזה היה ממש נחמד שם. משם המשכנו לארמון המפורסם בוינה, ארמון שנברון, שהנסיכה סיסי *ולכל התוהים, כן זו לא רק סדרה מומצאת* גרה בו. הארמון עצמו משעמם, אבל הגנים שלו משתרעים על פני שטח ענק והם יפיפיים ומטופחים. קינאתי בכל הוינאים שרצו שם וקבעתי בליבי שאני מוכנה לעשות גם גוגינג כדי לחיות שם ולרוץ בשטח הנפלא הזה.
מכיוון שזה היה ליל שבת, ומבחינת בילויים זה כמו יום שישי אצלנו, היינו חייב למצוא פאב בערב. לכן אחרי ארוחה משותפת במסעדה עם ההורים שלי ויוהן, יצאנו, מצויידים במפה עם סימונים של פאבים עדכניים ועכשוויים אל רחבי העיר. החיפוש היה מתיש. לא הבנו בכלל את הקטע הזה שאין מליוני פאבים באיזור הכי מרכזי של העיר. הלכנו שעה וחצי ברחבי העיר בשביל למצוא בסופו של דבר פאב מתאים במרחק 5 דקות הליכה מהמלון שלנו! וזה מה שנקרא , מרפי.
זה היה פאב סופר מגניב ונעים. כמו מייקס פלייס אצלנו, רק בסגנון אוסטרלי, עם מלצרים שמדברים רק אנגלית במבטא אוסטרלי בולע מילים, ועם משקאות מיוחדים שבקושי הכרתי.
היה ממש כיף בפאב. בכלל, בערב הזה, זה היה ערב ממש משחרר והיה כל כך נחמד להיות בו! צחקתי כל כך!
כשחזרתי למלון, אחרי שהתקלחתי ואחותי כבר נרדמה, החלטתי להכין ליוהן מכתב לרכבת למחרת, אז ישבתי על עדן האמבטיה ושפכתי הכל על דף. הרגשתי שאני לא רוצה לחזור וכתבתי לו את כל מה שהרגשתי לגבי החזרה לארץ, כמו כל מכתב שאני שולחת לו. בגלל שהרגשתי שהמכתב קצת מדכא אז צירפתי עוד דף שחילקתי לחצי והשארתי מקום לו לכתוב: בצד אחד את מה שהוא רואה מהחלון, ומהצד השני את מה שעובר לו בראש. בנוסף שמתי לו במעטפה את העט ששימש אותי כל החודשים האחרונים בצבא. שיהיה לזה איזשהו ערך סנטימנטלי.. אחרי ששלחתי את המכתב הרגשתי קצת מטומטמת פתאום שנחשפתי ככה, אבל עכשיו אני מרגישה בסדר. הוא אמר שהוא אהב את המכתב, ואחרי שהצטערתי שהוא נורא מתבכיין כזה ופסימי הוא אמר שהוא לא רוצה לקרוא מכתבים שמחים. והוא באמת כתב על הדף שהשארתי לו. אז אני מחכה לקבל את הדף הזה :)
ביום למחרת, אחרי ארוחת בוקר ממש מהנה ומצחיקה עם כולנו, הלכנו, אני אחותי ויוהן, לראות טורניר ריצה ברחובות הראשיים, ובדיוק התחיל שם שיר של רוקי הורור פיקצ'ר שוהו אז הה נחמד. וישבנו לקפה פרידה אחרון בסטארבאקס. בדרך קניתי גלויה לחברה השניה שלנו מגרמניה שלומדת יחד עם יוהן והייתה בארץ יחד איתו בקיץ שהיה, וכתבתי לה שהיה כיף ולא נורא שהיא לא יכלה לבוא הפעם, נתראה ונהנה פעם הבאה. היא שלחה הודעה שהיא ממש אהבה את הגלויה :)
משם נפרדו דרכינו שוב לתקופה של אני לא באמת יודעת כמה זמן. אז היה לי עצוב כמו בכל פרידה אחרת *ואולי אפילו קצת יותר אבל בסדר..מותר!*. וביומיים הבאים נהנהתי וקניתי מלא דברים, אבל התחלתי להרגיש שאני ממש ממש לא רוצה לחזור לארץ. ואכן החזרה הייתה נורא קשה. במשך כל הזמן שפרקתי את המזוודה לא הפסקתי לבכות. לא האמנתי שהכל באמת נגמר, והרגשתי שאני פשוט כלום ושהחיים משעממים והחיים שלי כאן בארץ בכלל לא מתאימים לי. הרגשתי שבאמת לא היה לי שום מחוייבות לחזור אליה: שום לימודים, עבודה, משפחה או בן זוג. רציתי נורא התחלה לגמרי חדשה במקום לגמרי חדש.
בערב הלכתי לבוסה והיא קצת עודדה אותי כשהיא אמרה לי שהיא התגעגעה אלי. אולי בכל זאת ,כן היה לי משהו קטן לחזור אליו... ושתינו היינו עצובות באותו הערב אז עודדנו אחת את השניה בעצבנות המשותפת שלנו.
יום למחרת, למזלי, התקשרו אלי מהעבודה בבריכה וכבר קבעו איתי משמרות לשבוע הבא, כלומר ממחר! בינתיים הבריכה עדיין סגורה ואני אהיה שם לקבל אנשים למכירת כרטיסים מוקדמת, אז מחר יש לי הדרכה של כשעתיים ומיום שני עד חמישי אני עובדת 8 שעות כל יום, לבד, כי השתיים האחרות לא פנויות ואני לגמרי פנויה. זה ממש שימח אותי. לא ידעתי מה לעשות עם כל הזמן הזה, ועכשיו כשיהיו לי 8 שעות קבועות של עבודה,יהיה לי קל יותר גם לקבוע לעצמי שיעורי גרמנית ולקרוא כשאני רוצה מנוחה :) אז קביעת המחוייבות הזאת שלי וההתחלה החדשה הקטנה הזו כן החזירה אותי קצת לקעקע.
בנוסף על כך, ביום חמישי בבוקר יצאתי לטיול בן שלושה ימים בצפון הארץ עם בן דוד שלי ולונגי, הכלבה. טיול במלא אזורים בצפון. במהלכנו עשינו שני מסלולים ברגל, עצרנו בנקודות תצפית בדרך *למרות שהתצפיות היו דיי גרועות בגלל מזג האוויר* וביום שבת בעיקר נסענו לראות מקומות ולאכול חומוס במג'דל שמס כי ירד המבול המטורף הזה, ועוד קצת מאיתנו גם ירד שלג... היה קר אבל עם זאת מהנה מאוד. ישנו במשך יומיים באוהל והיה נורא נחמד.
אבל כל החורף הזה והאוהל עשה לי חשק להתחמם עם מישהו בתוך אוהל כשבחוץ יש גשם מטורף *בתנאי שהוא לא חודר לתוך האוהל והורס את הרגע כמובן..* וסתם להתחמם..האפקט של הקור והגשם הרבה יותר חזק באוכל מאשר בבית עם קירות מבטון.. בכל אופן, חום הגוף של לונגי היה בהחלט מספק.. והיה משעשע שבאמצע הלילה במקום ללטף את הראש של לונגי ,בטעות העברתי ליטוף על הקודקוד של בן דוד שלי XD
אני דיי מותשת כרגע, כנראה שאלך לישון ממש ממש בקרוב..יש לי שבוע דיי עמוס , ככה אני אוהבת אותו, עמוס בדברים שאני מחליטה עליהם :)
עוד כמה תמונות מגניבות לסיום:
תמונה מסוג התמונות שאני אוהבת ולא באמת יודעת למה: עלינו בדיוק ממוזיאון העינויים והיה שם בחור כל כך חמוד שחייך וצחק איתנו כל הזמן כשקנינו את הכרטיסים..
תמונה ממוזיאון המוזיקה, היה שם ממש כיף ואני קצת מצטערת שלא נשארתי שם יותר והתעמקתי יותר בחדרים של המלחינים השונים שהיו שם. זה היה ממש מעניין:
נחל צלמון:
והכינרת בבוקר:
ולסיום תמונה של פרה, כשצילמתי אותה הרגשתי באמת באירופה:
לילה טוב :)
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
הסוחרת מונציה