"בין הכוכבים אתה אולי צודק, אבל לא כאן"

הייתה לי כרגע את השיחה הכי מלחיצה בחיים. באמת שאם יגידו לי שאני בהריון זה יהיה פחות מלחיץ.

זאת הייתה שיחת "עתידך לאן?" עם ההורים שלי ועוד חברה של אמא שלי. היא באה אלינו ובמקרה שאלה מה עם רפואה. כי לפני שלוש שנים רציתי נורא להיות רופאה. עשיתי פעמיים את הפסיכומטרי הוצאתי 693 בפעם השניה וניסיתי להתקבל דרך עתודה לרפואה עם הנתונים האלה, למרות שהם נמוכים בשביל רפואה.

לא התקבלתי כמובן, וזו הייתה קצת פגיעה בביטחון שלי, אבל התחלתי את השנתיים צבא שלי ואמרתי לעצמי שמקסימום אפעל אחרי הצבא. ושנתיים אלו אמנם רק שנתיים אבל לך תדע מה יכול לקרות בהן. ולי קרה. השתנתי נורא ועכשיו אני מתחילה יותר להתאפס ולחזור לעצמי.

אמנם אני כבר לא חרדה, אני כן פוחדת מהרבה דברים ולחוצה בגלל המון דברים קטנים אבל אני לא נותנת לזה להשתלט עלי. ובכל זאת יש עדיין משהו נורא פגיע אצלי: הביטחון העצמי.

פשוט אין לי אחד כזה! אני מרגישה שאני לא אצליח בשום דבר בחיים האלה. בשבילי כרגע הצלחה זה להשתחרר קצת ולהצליח לעשות דברים בסיסיים בנונשלנט, מה פתאום כל ה"מה ללמוד" וכל התחרות הזאת בעולם. הכל מלחיץ אותי נורא. אני פשוט לא יודעת איך אני אסתדר בחיים האלה. בא לי פשוט למצוא בעל ולהיות עקרת בית! ברצינות. אבל אני יודעת שזה המקום הקל לברוח אליו, ואני לא מרשה לעצמי לברוח בדרך כלל. אבל החיים האלה גדולים עלי!

ויתרתי על רפואה כי אני מרגישה שאני לא אהיה מסוגלת לעמוד בלחצים שהמקצוע הזה דורש. ואני יודעת שבכל מקצוע יש לחצים, אבל ברפואה זה מרגיש פי אלף יותר מלחיץ . ומה שעוד גיליתי שלצערי אני שונאת: אני פשוט שונאת אנשים. אני שונאת לטפל באנשים מעצבנים שאני שונאת. שנאתי את זה כל השירות שלי, הרגשתי מלא פעמים שפשוט בא לי לחנוק אנשים! אז מה אני אעשה בתור רופאה? אראה כל יום מלא אנשים שצריכים טיפול , ומה לעשות שגם אנשים שאת שונאת ומעצבנים אותך ובא לך לחנוק גם כן חולים לפעמים.

והדבר המנצח שעומד במקום הראשון בקטע של הביטחון העצמי " אם לא הוכחת את עצמך והצלחת בתור מאבחנת פסיכוטכנית במשך שנתיים, כשתבנית העבודה דומה למליון עבודות אחרות שיש בעולם, איך תצליחי בכל דבר אחר שתעשי?"

אני פשוט מרגישה את זה ככה! גם כשאני מנסה להתעשט ולהגיד לעצמי "זה לא נכון, זה לא נכון!" ההרגשה בפנים היא כזאת. התרגלתי להרגיש שאני פשוט לא טובה בכלום, אז מה אני רוצה מהמשך החיים שלי?

אני מסתובבת לי בעולם כמו איזו נקבה פתטית וממלמלת דברים על אהבה כשבעצם אין לי כזאת, ועל משמעות החיים שלך תדע בכלל מה זה אומר. בטוחה בעצמי ומניחה הנחות על כלום. אפס דוגמאות מליון אחוז רגש ומה שנראה לי באותו הרגע.

ואז באים ושואלים אותי את השאלה "מה את ללמוד?" כשפעם היא הייתה "מה את רוצה לעשות כשתהי גדולה?" וכל כך יותר קל לענות על השאלה השניה.

אני אדם שהכל מעניין אותו. אני רוצה לקרוא על הכל ולדעת הכל. ובכל זאת אני פשוט לא יודעת מה ללמוד. מבחינתי הצלחה זה לשבת בכל השיעורים בכיתה בלי להיות בלחץ או בלי לצאת מליון פעמים לשירותים. אוף אני יודעת שלא יעזור לי לשאול את זה אבל אוף למה זה קרה לי? למה דווקא לי? תמיד אהבתי אנשים, תמיד הייתה לי סבלנות לאנשים ומשהו מכל זה פשוט נאבד! אני לחוצה! וגם אם אני משתלטת על עצמי כמעט כל הזמן, בזכות כל העבודה שעשיתי עם הפסיכותראפיסטית, אני עדיין לחוצה בהתחלה.

אין לי ביטחון ואני לא יודעת איך להעלות אותו. אין לי שמץ. אם פעם זה לרוב היה בגלל המראה או אחוז השומן בגוף, היום זה גם בגלל ההצלחה. פשוט מרגישה לא מוצלחת בכלום.

חזון האי הבודד לבד עם ספר שוב עולה מנגד עיניי ומעולם לא נראה טוב יותר.