דבר ראשון, ישנתי את שעות השינה האהובות עלי: מ3 לפנות בוקר עד 7 וחצי בערך. בדרך כלל עדיף עד 8-9 אבל גם זה אחלה :) דבר שני, הייתי בחופש, וזה תמיד דבר טוב.
התעוררתי והרגשתי נורא טבעי לקום בשעה כזאת בבוקר, ונורא טבעי לא ללכת לצבא. יכולתי להתמתח במיטה, לקום לאט, להתארגן לאט, לקום באור ולא ב5 וחצי בחושך! לשים עדשות, להתאים בגדים, להתאפר ולהסתרק ולהרגיש שאני יוצאת מהבית כשאני נראית טוב ולא עטופה בבגדים הירוקים המרגיזים האלה.
הלכתי עם אחותי לפגוש את המעסיק שלנו בבריכה. הבאתי קורות חיים, סתם בשביל הפרוטוקול, כי אני כבר בפנים. הוא סיפר לנו על התנאים שלנו וזה הולך להיות נהדר. D: הוא יודע שאני פנויה וכרגע הוא אמר שכנראה יהיו לי חמישה משמרות בשבוע, שזה נשמע לי מצויין, ונראה, אם אוהב שם אולי אבקש עוד אחת.. אני רוצה לחסוך כסף, וכל עוד כוחי בי, כדאי שיהיה כמה שיותר.
יצאתי משם כשאני נושמת לרווחה ומרגישה כאילו מעולם לא הייתי בצבא, כאילו תמיד הייתי אני, הסוחרת מונציה, האזרחית האופטימית, שאוהבת להתחיל דברים חדשים. וכל הצבא הזה הוא רק חלום רע שהתעוררתי ממנו.
אתם יודעים איזו הקלה זו?! פשוט הקלה עצומה! אני מרגישה כאילו שנתיים עצרתי את הנשימה ולא הייתי אני. הייתי במסגרת לא מתאימה לי בכלל. ועכשיו אני יוצאת באמת אל החיים שלי.
יצאתי לשתות קפה עם אמא שלי ובן דוד שלי, וזה הרגיש לי הכי טבעי בעולם. ביום ראשון, באמצע שבוע, להיות בבית קפה עם המשפחה ולדבר על דברים טובים, אחרי שישנתי טוב בלילה, ושאני לבושה בבגדים שלי, מכף רגל ועד ראש.
אחרי זה חזרתי הביתה ובוסה באה אלי. הכנו סושי. הפעם עשינו אותם מיוחדים יותר והוספנו גבינת עיזים וגם ניסינו פעם ראשונה לעשות עם טמפורה. ויצא כ-ל כ-ך טעים! מה גם, היה מצחיק בטירוף! ברמה שכמעט השתנתי במכנסיים! מזמן לא צחקתי בשחרור כזה. ומכאלה שטויות. עכשיו כשאני נזכרת ביום הזה באמת שבא לי לבכות מאושר ומשחרור. כל הזמן הרגשתי עצורה ובבקרה על החיים שלי, ששכחתי לצחוק ככה מדברים כל כך קטנים ובצחוק כל כך גדול. נתתני לעצמי להשתחרר ולהתייחס לדברים החשובים באמת בחיים: כמו צחוק, חברות טובה ואוכל טעים.
מאוחר יותר הלכתי לדואר, הייתי צריכה לשלוח את המכתבים שלי ליוהן ולפרלין דרך הדואר מאחר שהם היו כל כך עבים שהם בכלל לא נכנסו לי לתיבה האדומה! וגם הייתי צריכה לשלוח את הספר עם הסיפורים שלי, שבוסה הכינה לי, לחברה כי גילינו שחסרים שם כמה עמודים ואנחנו רוצים שהם יתקנו את העניין.
חזרתי הביתה ולא ידעתי מה לעשות עם כל הזמן הזה! אז יצאתי החוצה והתחלתי ללכת ברגל עם מוזיקה באוזניים. הלכתי 8 ק"מ בסה"כ. בקצב לא הכי טוב בעולם, אבל הלכתי בשביל הנפש, והרגשתי את הרגליים עובדות, אז זה טוב. בנוסף גם ראיתי את אמא של וולברין עם חבר שלה עושים הליכה והיא ממש שמחה לראות אותי ואמרה שאני נראית טוב D: . אז סתם נזכרתי גם בתקופה הטובה עם וולברין ולא ברעה שהייתה.
ועכשיו אני לא מאמינה מחר שבכלל יש צבא. זה מרגיש לי כל כך תלוש מהחיים. קצת מבאס, אבל אני מנסה לשמור את זה על אש נמוכה, ופשוט שלא יהיה לי אכפת שם מכלום. למען האמת, לא אכפת לי לקחת את הדברים באיזי בארבעה הימים הקרובים, לעבוד כי צריך, אבל אני אקח לי כמה הפסקות שבא לי בין לבין. ואעשה הכל לאט מהרגיל..כי ממש לא אכפת לי יותר מה הולך שם. אם כבר לשים זין, אז עכשיו.
אני כל כך שמחה, שאפילו החלטתי שלא אכפת לי שמחר צבא או שאני לא יכולה לשתות כי אני על אנטיביוטיקה, ואני יוצאת עם בוסה ופצ'יפקס לפאב D:
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
הסוחרת מונציה
