"בין הכוכבים אתה אולי צודק, אבל לא כאן"

את ימי שישי אני אוהבת במיוחד. מלפני כמה שבועות התחיל אצלי הנוהל של להתלבש יפה בכל שישי בבוקר. שלא משנה אם אני הולכת לבית קפה או לסופר, אני אתלבש יפה ואתאפר ואהיה מטופחת וחגיגית. זה בינתיים ממש עובד. חוץ משישי אחד שפספסתי כי כל היום הייתי בבית, התמדתי בהכל.

אז היום, לאור השרב, לבשתי לי שמלה קייצית קצרצרה. בשבע וחצי בבוקר עוד הייתי עם גרביונים, ובעשר כבר ויתרתי עליהם כליל. התחלתי את היום עם ליווי של אמא שלי לרופא שיניים. היא לא באמת צריכה אותי שם, היא רק רצתה שאבוא ואני הסכמתי. בזמן שהיא הייתה שם ראיתי ניידת של תרומת דם. נורא התחשק לי לתרום דם, אבל לצערי אני אחכה עד שאסיים עם האנטיביוטיקה.. בכל אופן, אחרי הרופא ישבתי עם אמא לשתות קפה וקניתי מלא שטויות שרציתי ממזמן. קנית לק אדום אדום,כי מסתבר שאין לי, ולק בצבע סגול לילך. קניתי תותים, הזמנתי את הספר ללימוד גרמנית מחנות הספרים, ובתור הדובדבן שבקצפת, מצאתי חולצה סקסית ממש. שחורה, מבד דיי שקוף, עם נקודות אדומות. מדדתי אותה עם חזייה שחורה וטייטס שחור ממש צמוד וזה היה נראה מהממם! רק נעלי עקב היו חסרות ואני מסודרת :P מעניין אם יותר אנשים יתחילו איתי עם חולצה כזאת :P

אחרי הבילוי עם אמא ומיני מסע הקניות הבלתי צפוי הזה שהסתיים ב 2 קרטוני חלב, אחד רגיל ואחד סויה, ו3 חבילות מסטיקים ב10 ש"ח במכולת, הלכתי עם בן דוד שלי לים. בהתחלה לא רציתי כי הרגשתי עדיין חלשה מהאנטיביוטיקה, אבל אז אמרתי לעצמי שזה כולה לשבת על החוף.

הפעם, שלא כמו שבוע שעבר, לא נהנתי כל כך. אני מחפשת בים את השקט שלי, את הלהירגע ולא לשבת בסביבה של מליוני צעירים בבגדי ים, שעושים מלא רעש ומרגיש לי שיש פוזה בכל מקום. אולי זה לא פוזה, אולי הם באמת נהנים, אבל זה מרגיש לי כמו לצאת למועדון - לא אוהבת את זה!

התיישבנו עם לונגי, בהתחלה היה נחמד עד שהתחלתי להרגיש שהחום ממש מעיק עלי והתחילה לכאוב לי הבטן. לא היה לי נעים שם ורציתי רק שנלך משם כבר, אבל רק הגענו. לא ידעתי איך למשוך את הזמן כשכל כך לא נעים לי שם, ופשוט הלכנו אחרי איזו חצי שעה.

בזמן שהיינו שם שמעתי שני בנים מאחורי אומרים "איזו שווה, וואי אחי, תראה איזו שווה". הסתכלתי על המים וראיתי מישהי, עם גוף מדהים כמובן, ובקיני סגול, המים הגיעו לה עד המותניים ואת כל שאר הגוף היא הרטיבה במים. אולי זה סתם מקנאה, ואולי זה סתם כי זה מרגיש לי שטחי נורא, אבל פתאום התעצבנתי עליהם. בלב כמובן..אני לא אגיד להם משהו. אבל מה שראיתי בים זה היה פשוט מגעיל. הבנים הסתכלו לכל עבר במטרה לשטוף את העיניים, במבטים רעבים לקצת עור חשוף ועוד שניה ברצינות שכמעט נזל להם ריר מהפה. זה כל כך הגעיל אותי באותה נקודה. וגם בן דוד שלי. הוא פתוח איתי והכל, אבל הוא הוסיף להרגשה הזאת כשהוא אמר לי מלא פעמים כמה כוסיות היו במירוץ בבוקר. וכמה כוסיות יש בים. הוא קרא לזה במילה אחרת, לא כוסית, משהו אחר שאני לא הכרתי בכלל.. ואם בן דוד שלי גם חושב על זה כל הזמן, ועם כל המבטים הרעבים על החוף, הרגשתי כל כך מחוץ לתמונה של מה שהולך שם. אני עם שמלה דיי קייצית ושחורה, וטייטס מתחת כי לא רציתי להגיע למצב כמו של מרלין מונרו בעודה מנסה להגן על איזוריה המוצנעים, הייתי פשוט מחוץ לתמונה. וחוץ מזה שאני מחוץ למה שהולך שם, הרגשתי שכל העולם שטחי ורדוד. באותו הרגע זה הרגיש שלא משנה כמה שכל יש וכמה כיפית תהי, או כמה מיוחדת, את כלום שם, כי כולם באים לא רק להתרענן מהים אלא גם להסתכל על הגוף אחד של השני ולהשוויץ בשלך אם יש במה.

אני לא אומרת שכל האנשים שם שטחיים, או מטומטמים או משהו כזה. זו ההרגשה שאני קיבלתי, ושוב אציין ואומר שאולי זה מקנאה, כי אני מרגישה לא מתאימה למה שהלך שם. אולי באמת אין כל רע בללכת ולראות קצת כוסיות, או בללכת ולהשוויץ בגוף שלך ולהרגיש טוב עם עצמך..

הים עשה לי רע.

חזרתי הביתה, התנקתי מהחול וממש לא רציתי לחזור לים מתישהו בקרוב. מיד אחר כך נסעתי לבוסה ויצאנו לשתות קפה. פה דווקא התעודדתי והחלטתי גם לא לפתוח את הנושא , מאחר שדיבור עליו ונבירה וחפירה בהכל תמיד מובילה לשום דבר.

כשהחזרתי את בוסה ועמדתי ברמזור אדום בצומת. הייתה לי אפשרות בנתיב או להמשיך ישר הביתה או לפנות שמאלה ולנסוע למקום אחר. אז החלטתי לעשות משהו ספונטני בחיי, ולקחתי שמאלה. החלטתי שאני מגשימה לעצמי את הרצון לשבת בבית קפה לבד, לשתות משהו ולכתוב.

אבל לא היה לי לא עט ולא משהו לכתוב עליו. הלכתי בסופר שתמיד יש בו הכל, ומסתבר שאכן יש בו הכל, חוץ מנייר וכלי כתיבה. לא ידעתי מה לעשות, ושיטוט בסופר פארם הוביל אותי למצוא כרטיסי ברכה בחינם עם התווית של סופר פארם. אז לקחתי כמה והלכתי לבית הקפה. כשהגעתי המלצרית שאלה אותי "רק את?" ואמרתי לה "כן" ושמחתי על זה כל כך. התיישבתי בהתחלה בפנים וכשהיה לי נורא חם שם עברתי לבחוץ ושתיתי כוס ענקית של תה קר. את העט השגתי מהמלצרית ונהנתי מהשרב שנשבר קצת ומלכתוב קצת.

משמאלי ישב זוג צעיר. בדייטים הראשונים כנראה. רואים שהם לא הרבה זמן ביחד לפי תשומת הלב המלאה שהם מקדישים אחד לשני. הוא מתאמץ להציג את עצמו באור חיובי תוך שהוא מספר חוויות שונות שמוציאות אותו חברותי וקליל ונחמד והיא לא מסתכלת לצדדים, מסתכלת רק עליו וחיוך תמידי בזווית פיה. חיוך שמתרחב בנקודות שיא שונות של הסיפור. במצב של זוג של הרבה זמן ביחד, מסתכלים כבר קצת לצדדים, מדברים חופשי יותר ולא תמיד יש את החיוך הזה, המעט מבוייש, ואת הניסיון להרשים. באלכסון ממני, מהצד השני, ישבו שני גברים, כבני 30 להערכתי, אבל אני לא באמת טובה בלקלוע לגילאים, אז אל תסמכו על זה. על אחד הייתה טבעת, על השני לא זיהיתי שיש. הם ניהלו שיחה ערה על כל מיני דברים בחיים. השלימו פערים והסתכלו מלא לצדדים. כנראה גם כן, מכירים כבר הרבה זמן.

וכמעט מאחורי, ישבה משפחה של סבא-סבתא, ילד-כלה ונכדים. שסעדו ארוחת ערב בשש בצהריים, בתחילתו של ערב חמים אחרי יום עם מזג האוויר נוראי.

הייתה מלא שלווה במקום, ותוך כדי שכתבתי מכתב, הבנתי שכל מעגל החיים פרוש לפני על השולחנות האלה. הוא מתחיל ונגמר בשולחן של המשפחה. כולנו היינו פעם ילדים. הילדים של מישהו, הנכדים של מישהו באירועים משפחתיים מעין אלה. גדלנו, התבגרנו קצת, התחלנו להתעניין בבני המין השני *או באותו המין שכן אני דוגלת שכל אחד ירגיש בנוח עם מי שהוא :)*, יוצאים לדייטים. מחפשים את האהבה ואת האושר המובטח בדברים האלה. משקיעים בזה את מיטב המאמצים. כולנו נהיים אנשי שיווק בכל הנוגע לדייטים. אנחנו מנסים לשווק את עצמנו על הצד הטוב ביותר.

מאוחר יותר אנחנו כבר מתחתנים, מוצאים את עצמנו משלימים פערים עם חברים ותיקים באיזה בית קפה, בשעות מתות, מעבירים את הזמן ביחד, בקצת בריחה מהשגרה המייגעת ומתישה.

ולבסוף חזרנו לשולחן המשפחה, בתור ילד-כלה או בתור סבא-סבתא. אותו שולחן, רק תפקיד שונה.

ובכל אלה יש אותי. אני מתבוננת, כי אין לי משהו באמת יותר טוב לעשות בעצמי.