כרגע אני רואה את עצמי הולכת בנעימים בחוף לבן , לבן בערך כמו העור שלי, הולכת על קו המים ומטביעה עכבות שתכף הים ימחקו. השמלה צבעונית, פשוטה ומתנופפת ברוח, השיער מתפרע באופן בלתי נשלט וכובע הקש עם הפפיון האדום בצידו חוסם חלק מההתבדרות של השיער.
מה שונה בפנטזיה הזאת מכל הפנטזיות הקודמות שלי?
העובדה שהפעם אני מסכימה לאדם אחד להיכנס לי למחשבות. אין לו שם או צורה ממשית. הוא רק דמות בפנטזיה ועם זאת זה אומר הרבה בשבילי. אני מסכימה לאדם אחד נוסף להיכנס לעולם שלי ולהשפיע עלי ולתת לי להנות ממנו ולו להנות ממני. ואני לא לחוצה בכלל, והבטן רגועה כמעט כמו הים, אבל עם גלים בודדים, כי בכל זאת, אני משלימה עם הכאב הזה. *ואני גם אוכל לאכול גלידה מחלב וזה לא יהיה לי אכפת :P*.
היום פתאום בוסה שלחה לי הודעה "רגע מה קורה איתך ועם הבטן בכלל?! מזמן לא הזכרת אותה". ובאסאמאס אחד קטן היא גרמה לי להיעצר ולהסתכל על כל הדרך העצומה הזאת שעברתי עם הבטן.
לא להאמין שהייתי כל כך מדוכאת ובמשך חודש הוצאתי מלא גימלים, הסתגרתי בחדר, הרעבתי את עצמי כשיצאתי מהבית כי פחדתי מהתוצאות של כל דבר שאני מכניסה לפה, הייתי אוכלת לפעמים ארוחה אחת ביום, וירדתי שלושה קילו. ובכיתי כל יום, לפעמים כמה פעמים ביום.חשבתי שאני פשוט לא מסוגלת כבר לכלום, לא לעמוד בתורים, לא לנסוע באוטובוס ובטח ובטח שלא להיות עם חברים. הרגיעה היחידה שמצאתי זה ברגעים שהייתי לבד בחדר ולא חשבתי על שום דבר.
והיום. האוטובוס מאחר ביותר מחצי שעה ויש מלא אנשים בתחנה ואני מצליחה להרגיע את עצמי. ואני יוצאת עם חברים, ועושה כיתות בצהריים ואפילו אוכלת לפני הכיתה ארוחת צהריים מלאה! ואני אוכלת כמעט הכל ולא מפספסת שום ארוחה, גם אם אני יוצאת מהבית! ואני יוצאת מהבית! לא הרבה ביחס לאנשים אחרים, אבל הרבה ביחס לעצמי ולחודש ספטמבר. חזרתי למתכונת כמעט מלאה בלשכה. 90% אפילו 95% . ולמתכונת דיי מלאה עם החברים. ואני חושבת על הרבה דברים אחרים חוץ מעל הבטן. ובימים האחרונים חשבתי לעצמי "יהו איזה כיף יהיה להתחיל ללמוד כבר" .הסוחרת הישנה קצת מראה את עצמה בסוחרת החדשה. אם כי, הסוחרת הישנה לא תחזור למתכונת מלאה, כי השתנתי לתמיד, ואני שמחה על השינוי. אני סוחרת מחושלת. אם יכולתי לעשות זאת מבלי להיות מגוכחת הייתי מחליפה את סדר הלבישה של התחתונים והטייץ ומפזזת לי נגד הרוח עם גלימה ומבט מלא ביטחון וחוסן *אבל אני אוותר על הכל, ואשאר רק עם המבט על המסך ;)*
אני מדמה את עצמי של פעם לפאזל, שהגיע משהו ופירק אותו לחלקים קטנים. ועכשיו אני בוחנת את עצמי ולאט לאט משלימה ואוספת חלקים חלקים עד להיווצרות השלם מחדש. אבל אני אהיה שונה, כי נאבדו כמה חלקים, אבל לחיי הפרופורציה: למי לא נאבדים כמה חלקים בחיים? ובכלל, האם נולדנו כפאזל שלם? הרי אנחנו לא מושלמים בכלל, ואם תשאלו אותי זה מה שיפה בנו. אנחנו רואים את הפגמים באנשים ולפעמים נרתעים, אבל לפעמים, אנחנו מקבלים אותם בחום ואהבה. כי פגם הוא לאו דווקא חיסרון, הוא מה שעושה אותנו אנושיים יותר.
ולפעמים זה ממיס אותי. תתנו לי אדם עם כתב מזעזע שבכל זאת יכתוב לי משהו, ותנו לי אדם עם כישרון ציור מביש שיצייר לי משהו קטן, ואדם שלא יודע לעמוד בפני רבים אוזר כוחות, מתמודד עם הפחדים ומרצה. או עיוור הולך לסידורים לבד, ומונגולואיד נוסע באוטובוס לבד, ומישהו מכוער שלא דופק חשבון ויוצר ועושה חיים. יש מליון דוגמאות שאני יכולה למצוא, אבל אני חייבת ללכת לישון :)
לילה טוב,
סוף סוף פוסט שיריתי מהשכבה הכמעט הכי עמוקה של הלב.
*את העמוקה ביותר אני עדיין שומרת לעצמי ;)*
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
הסוחרת מונציה
