אני כל כך כל כך מותשת. חשבתי שאני גיבורה, חשבתי שככה אני מנצחת את חוסר הזמן: ישנה פחות וערה יותר. שכחתי שאני אדם ושהתנאים הפיזיולוגים מנצחים הרבה פעמים בסופו של דבר. אני כבר כמעט שנתיים חיה על 5 שעות שינה בלילה. וכרגע אני חושבת שהבנתי שאני חייבת לוותר על כמה שעות עירות בשביל להעשיר את האיכות שלהן. אלו לא כמות השעות שאני ערה ביום, אלא שהשעות שאני ערה בהן יהיו טובות יותר.
אבל לא יעזור כלום, כשאני חוזרת מהצבא ושמחה בחלקי על השעות שיש לי להעביר עם עצמי בפעילויות שונות , אני לא רוצה ללכת לישון. אני קוראת, ומפטפטפת, ומציירת, כותבת מכתבים, קוראת קצת בלוגים. מחליטה כל פעם מחדש ש"היום אני אלך לישון מוקדם!" וכשהודעה ממישהו קרוב מגיעה ב22:30 ומתפתחת לשיחה ארוכה ומעניינת אני מרגישה שאפסיד אם אלך לישון. כי אלו שיחות ליליות שזוכרים. אם יש לי דברים חשובים לדבר עליהם הם תמיד יצאו ממני בלילה. וידפקו לי את השינה ואת יום המחר כליל.
אני כבר לא יודעת מה שווה: לסבול למען שיחה איכותית שזוכרים או לוותר עליה ופשוט לישון.
בכל מקרה, ימים ארוכים עברו עלי. כל אחד מהמשפחה שלי הגיע אלי בתלונה שלו שאני מסתגרת ולא מתייחסת אליהם מספיק. שאני כמו זרה בבית. לא משתפת אותם, כל הזמן בחדר. והרגשתי שבאמת ישלי קצר בתקשורת איתם. בעיקר עם אבא שלי. שאולי כן מבין אותי באיזשהו אופן, אבל לא יודע להביע במילים נכונות את מה שהוא רוצה להגיד.
הרגשתי אבודה באותו הערב, המשפחה שלי זה האבן היציבה שמאחורי וגם אותה הרגשתי שאכזבתי אכשהו. זה קצת ערער אותי ובכיתי אל תוך הכרית ולא הצלחתי להרדם למרות העייפות. ומתנה בבוקר: קמתי עם עיניים נפוחות ומיגרנה.באמצע הדרך עלו על האוטובוס מליוני אנשים שפוצצו אותו כליל, ואני נלחצתי ונלחמתי עם הרגש הלא הגיוני ועם ההגיון.*לפחות ההגיון ניצח*. ונשפך עלי קפה. כי כמו שלמדתי בעצמי, דברים רעים באים בצרורות, בייחוד אם אתה שלומיאל.
לפחות הגיע סוף השבוע, אחרי השבוע הארוך הזה, וגם הוא מלא אצלי בדברים ובמעט מידי רגעי מנוחה, אם תשאלו אותי. אני מקווה לפחות להנות מכל העומס.
מחר בערב אני, אחותי ומותק, יוצאות לפאב בתל אביב. תכנננו על היציאה הזאת כבר מלא מלא זמן. עוד מלפני סיפור הבטן! בגלל שלי לא הייתה בעיה להתחיל עם בנים והן רוצו שנלך כולנו, נשב על הפאב ופשוט נעשה ונעיז.
הזמנים קצת השתנו. הן עדיין רוצות לעשות את זה ואני הולכת כי הבטחתי אז.
הן רצו לקבוע כל אחת מטרות אישיות קטנות. כל אחת לעצמה. "להעיז להישיר מבט אל מישהו ליותר מחמש שניות" "לגשת אל מישהו" וכולי.. אני החלטתי שהמטרה שלי היא פשוט להעיז לצאת למקום רחוק יותר, ולקיים את מה שהבטחתי. אני לא אתחיל עם אנשים מחר. ואני מתפללת שלא יתחילו איתי, כי זה תמיד לא נעים לי לנפנף. אבל בא לי לשבת לי עם הכוס בירה ולשמוע מוזיקה. אני מקווה שלא אשאר לבד על הבר כשלהן יצליח עם מישהו.
אני לא יודעת גם למה יש לי כל כך אנטי לכל הנושא הזה של דייטים, זוגיות ואהבה. אולי כי יש לי עוד כל כך הרבה דברים לעבוד עם עצמי עליהם שכל הדברים הנ"ל נהפכו לעול עבורי. וברגע שאני מסירה אותם מעלי אני בעצם מסירה משקל כבד מכתפיי.
ואולי אני אנטי כי זה עדיין חשוב לי ואני כועסת על עצמי שזה קצת מפחיד אותי עכשיו.
בכל מקרה:
WEAKEND *החלטתי שזה ביטוי יותר מייצג לסוף השבוע. הגיע הזמן להיפטר מהחולשה!*
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
הסוחרת מונציה