העדכונים שלי התמעטה בזמן האחרון. יוהן אמר שאני פרודקטיבית וזה באמת נכון. אני כל הזמן יוצרת ויוצרת ושופכת ממני עוד ועוד ועוד בכל כך הרבה דרכים שונות שלפעמים אני ממעיטה בדרכים מסויימות ויותר משקיעה באחרות. אני מתפרסת על יותר מידי דברים ולא ממוקדת על משהו אחד. לפעמים אני כותבת בבלוג, לפעמים אני כותבת לעצמי, לפעמים כותבת באינבוקס לחברים, לפעמים מדברת איתם בטלפון ולפעמים כותבת להם מכתבים עמוסים. לפעמים אני כובתבת סיפור או סתם איזה קטע קריאה קצר ולפעמים מציירת ציור קטן וטיפשי שמתאר מליוני מילים בדף A5 אחד. יש לי כל כך הרבה דרכים להביע את עצמי שאני לא מוצאת את עצמי מספיק טובה במשהו אחד. זה דבר שקצת הפריע לי פעם,אבל ככה אני. קשה לי להתמקד שמשהו אחד לעד ואני אוהבת להתפרס על מלא תחומים. ויוהן מצא את המילה. אני פרודקטיבית. אני יוצרת כל כך הרבה!
אז בתקופה האחרונה אני מרגישה שזה בא לידי ביטוי בדברים אחרים מאשר בחממת ישראבלוג שלי. וזה בסדר, כי ככה זה כרגע.
הימים גם עמוסים, אני חוזרת מהלשכה אמנם בשעה נורמלים, בזכות כאבי הבטן לפחות קיבלתי את שעת היציאה הנורמלית שלי בחזרה ואני מגיעה בשש ועשרים הביתה כל יום במקום בשמונה. אבל עדיין, אני עובדת קשה והכל עמוס נורא, אז אני חוזרת והדבר היחיד שבא לי זה לקרוא במיטה. אני גם לא מרגישה טוב כל כך וההליקובקטר מתיש אותי.
הלכתי לרופא היחידה אתמול. הרופאה החדשה לא נמצאת אז הכניסו אותי אל הקודם, שאותו אני ממש אוהבת. דבר ראשון הוא שמח לראות אותי! זה עשה לי מה זה טוב על הלב. הוא אמר שהוא גם דיבר עם הרופאה החדשה עלי והתעניין במצב שלי גם כשהועברתי לטיפולה. לפני שהוא נותן לי שוב אנטיביוטיקות לחיידק הזה בפעם השניה הוא רוצה לנסות טיפול אחר עם כדורים נוגדי חומצה או משהו כזה במשך שבועיים. אם זה לא עוזר אז אין ברירה אלא להתחיל טיפול אנטיביוטי ארוך ומייגע. היום זה לא ממש עזר לי, אני חלשה נ-ו-ר-א!
בכל אופן, בדיוק סיימתי לקרוא את הספר DESERT FLOWER *פרח מדבר- למי שיקרא את זה בעברית* והוא מדהים. אז לפני שאני מתחילה את הספר החדש רציתי לסכם בכמה מילים את הטיפול שהיה לי אתמול.
אתמול בערב נפגשתי את הפסיכותראפיסטית שלי, לפני שהיא טסה לחו"ל ולא אראה אותה בשבועיים וחצי הקרובים. הפעם היא עשתה לי תרגיל מרגיע כזה שגרם לי להיכנס לפרופורציה. התיישבתי על הכורסא מולה, כהרגלי בכל מפגש. עצמתי את העיניים, התרווחתי ועקבתי אחרי הוראות המדיטציה שלה. בהמשך התרגיל התחלתי קצת להרגיש משוגעת כי נתנו לכאב הבטן לדבר. אני דיברתי בשמו. הוא יותר נכון, אני החלטתי לפני התרגיל שכאב הבטן שלי הוא בעצם היא. IT'S A GIRL!!! ווהו!!. אז כשהיא שאלה אותה שאלות הייתי נבוכה נורא בהתחלה לענות בשמה או להתייחס אליה בכלל כאל יצור חיי. אז צחקקתי קלות אבל אני אוהבת את הפסיכותראפיסטית שלי וסומכת עליה אז זרמתי עם התרגיל ועניתי בשמה.
לאט לאט באמת הגעתי לתובנת מסויימות בעצמי, דרך השאלות שלה. הגעתי למסקנה שאני לא צריכה לשנוא אותה, את כאב הבטן הזאתי, אחרת היא תעמוד מולי ותתנגד, ולחיות במלחמה זה לא נחמד. אני צריכה לקבל אותה. לקבל אותה בחיי, לתת לה את המקום הקטן שלה, ולא לתת לה להשתלט עלי, אבל לדעת שהיא שם הגברת הזאת, וזה בסדר שהיא שם.
כל התרגיל העלה בי רעיון לציור, שסיפרתי לה עליו והיא אמרה שזה מקסים ואני איישם את זה ואראה לה. לא הספקתי ליישם את הציור אבל אעשה אותו מיד אחרי כתיבת הפוסט ואעלה את זה בעריכה :)
יצאתי משם בהרגשה מעולה וכבר היום קרה דבר מדהים. עליתי על האוטובוס כהרגלי, קראתי קצת כהרגלי ונרדמתי קצת כהרגלי. באיזשהו שלב התעוררתי ושמתי לב שאנחנו בלב ליבו של פקק מ-ט-ו-ר-ף! ויש לנו עוד מלא עד לירושלים! לא נלחצתי או משהו כי האוטובוס לא היה עמוס. אבל בשמונה התחלתי להרגיש שאני חייבת לשירותים, אבל ממש חייבת לשירותים! ברמה שדמיינתי את עצמי עוצרת את הנהג יורדת לשוליים ומפשילה מכנסיים מול כל הפקק, העיקר להשתחרר מזה כבר!
אבל במקום הלחץ שהייתי מרגישה אז, פשוט נרגעתי לי במושב. התרווחתי. פתחתי כפתור כדי ששום דבר לא ילחץ ולו במעט על הבטן שלי. חשבתי לי שאני יכולה לא לעשות גם כמה ימים ואני אחיה עם זה. והרגעתי את עצמי לגמרי לבד. כאשר בתקופה שהייתה הכי נוראית, בספטמבר הייתי מתקשרת לאמא שלי בוכה , יורדת מהאוטובוס ועולה ברגל לירושלים או משהו -_-"
בכל אופן, היה לי יום מזוויע חוץ מהניצחון הקטן הזה. אבל אין לי כוח להתמרמר. יש לי עוד חודשיים מלאים שמתוכם 34 ימים על מדים. רק עוד 34 ימים של לקום בחמש וחצי בבוקר ולעלות על מדים. אחרי זה BYE BYE FOREVER!
בכל מקרה, כבר 22:22 בדיוק הרגע שהסתכלתי בשעון, ויש לי עוד כמה מכתבים לכתוב לחברים, לצייר את הציור לפני שיעלם לי החזון, ולהתחיל את LIFE OF PIE שמחכה לי מיום שישי :)
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
הסוחרת מונציה