בשיחה עם אחותי היום הסבה את תשומת ליבי לעניין ש"נכון לפעמים יש משפטים שאנשים אומרים לך ואת לא מבינה למה, אבל את זוכרת אותם?". הנהנתי בהסכמה ונזכרתי בעצמי בכמה כאלו. נזכרתי בעיקר באחד שחברה שלי , החצי השחור שלי, אמרה לי פעם, לפני כמה חודשים. "תשימי לב שאת לא מחליפה את האנשים בספרים". וזה פשוט היה משפט נורא חזק באותו הרגע.
בזמן האחרון אני מרגישה שאין לי כוח לאף אחד. אין בי את הדחף לפגוש אנשים. אני נהנת יותר להישאר בבית לבד, בחדר שלי, לקרוא, לראות סרטים, לצייר, להרהר, לכתוב. כל דבר אישי שלא כולל בתוכו אף אחד אחר מלבדי. אין לי כוח לדבר עם אנשים, לראות אנשים, לצאת עם אנשים, לעשות כל דבר אחר שקשור לאנשים.
ההורים שלי נעלבים מזה מסתבר, כי אני לא איתם כבר כמו פעם. אני מסתגרת בחדר ולא רוצה שאף אחד יפריע לי. אפשר להבין אותי, כל אחד צריך קצת שקט לפעמים. הבעיה שאצלי זה כל הזמן ככה. אני כ-ל הזמן רוצה שקט. וגם כשאני מקבלת אותו ומנצלת אותו זה לא מספיק לי! אני לא מסופקת משעות השקט שלי, אני מרגישה שאני צריכה עוד ושזה לא הספיק לי בכלל!
מצד אחד זה בסדר, אז יש תקופות שפחות בא על אנשים, אבל מצד שני מה הטעם לחוות כל כך הרבה לבד? תחשבו על החיים כשאתה רוב שעות היום לבדך, מה הטעם לחיים אז? כשאתה לא חווה עם אחרים?! ובכל זאת פשוט לא בא לי. אין לי חשק לצאת היום עם חברים למסיבה. אין לי חשק לפגוש את ההוא וההוא. ואני לא אצא בניגוד לרצוני כי אני פשוט עייפה ומותשת.
החברה שעוברת איתי הכל בחיים הקפיצה אותי בוקר אחד השבוע לתחנה אחרת מזו שאני עומדת בה בדרך כלל. וכשעמדנו שם אמרתי לה שאני שונאת לעמוד פה ואני מעדיפה את התחנה הרגילה שלי. היא שאלה למה וכתגובה עניתי "כי יש פה הרבה אנשים". "וואו את ממש מיזנתרופית" . השבתי שזה ממש נכון וזה ככה מאז הצבא. והיא אמרה "אבל תמיד היה בך חלק כזה, שצריך את השקט שלו". וזה ממש נכון. אני רק לא בטוחה אם עברתי את הגבול או לא. אולי אני פשוט צריכה להכיר עוד את האנשים הנכונים שיוציאו אותי מהבית יותר. וגם כן לא יותר מידי, כי אני טיפוס של בית. וכרגע יותר מתמיד נמאס לי מאנשים בכללי. אולי זה הטיפול בהם יום יום בצבא, במשך שעות, שלימד אותי לשנוא כל כך הרבה סוגים של אנשים שכבר אין לי כוח גם לטובים שבהם.
לפעמים זה מגיע לרמות שנאה כאלה שאני מרגישה שאם אני אדבר עם עוד בנאדם אחד אני פשוט אקיא עליו או משהו. אבל לעומת זאת אני כן חברותית, ואני כן חביבה. אנשים מתחברים אלי מהר. אני רק לא יוצאת הרבה, ואולי זה בסדר, אולי זה פשוט מי שאני וסתם הערות של החברה שעוברת איתי הכל בחיים ושל אחותי לגבי ההתבודדות שלי קצת גרמו לי לחשוב.
זה לא מפריע לי יותר מידי, אז כרגע אני בתקופה של לבד יותר, וזה בסדר, בתקופה אחרת אני אהיה אחרת...
בקיצור, אני חושבת שפשוט חפרתי פה על שום דבר :)
ובנימה זו אלך לקרוא באמת. עוד מעט אני מסיימת את קורות חייה של דוגמנית העל, ושגרירה באו"מ על זכויות נשים באפריקה "וואריס דירי". קורות חיים מדהימים שאני לא יכולה להניח את הספר בצד. הוא כל כך מדהים וכל כך משפיע עלי , אני ממליצה לכל אחד לקרוא.
והיום לקחתי מהספרייה גם את "חיי פיי" , העותק בעברת נלקח, אז החלטתי שאם את הספר הנוכחי אני קוראת באנגלית ובקלות, לא תהיה לי בעיה גם עם זה באנגלית. אז לקחתי את העותק. הספרן היה צעיר וממש חייך אלי וניסה להתחיל שיחה אבל כאבה לי הבטן ורק מתתי לעוף משם. בימים כתיקונם אולי דווקא הייתי נכנסת לשיחה כיפית כי יש לי מ-ל-א מה להגיד על העלילה של הספר הזה. ואני ואמא החלפנו מתנה שהביאו לה לרגל הפרישה מסטימצקי. ספר בשווי 169 ש"ח שלא ממש עניין אותנו. אז אמא לקחה שני ספרים בעברית במבצע של 1+1. אני בהתחלה רציתי לקחת את "THE HELP" ואז שראיתי שנשאר עוד סכום כסף בזיכוי המרתי את הספר בשני ספרים אחרים ומיוחדים. קלאסיקות של ילדים בגרסא שנראית ישנה כזו. לקחתי את פיטר פן ואת הקוסם מארץ עוץ. פתחתי אותם והם כל כך יפים בפנים! אני כל כך שמחה שקניתי אותם בייחוד כי אני אוהבת את העלילה ואת המסרים בספרי ילדים של פעם :)
כך הם נראים:
שבת שלום
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
הסוחרת מונציה