הלו הלו :)
למען האמת, כל פעם כשאני רוצה לכתוב פוסט ולא יכולה באותו הרגע, אלא דוחה לאחר כך אני "מאבדת את זה" לא יודעת מה זה בדיוק "זה" אבל הוא נאבד. אולי זו ההתלהבות, הלהיטות לדבר על הנושא, הצורך לתעד אותו ביומן חיי. זה נאבד ושואב לי את כל המיץ מהכתיבה, שנהפכת ליבשה. *או שרק לי זה מרגיש ככה שהיא פחות זורמת?*.
אני מרגישה שמעטים הפוסטים שאני כותבת ממש מהלב. רבים הפוסטים שאני כותבת לשם התיעוד. אני אוהבת לחזור ולהיזכר בדברי שקרו לי בעבר וכבר הספקתי לשכוח.
סגרתי שבת השבוע ורובה הייתה באמת נפלאה. סוף סוף קצת שקט, קצת לבד. אני לא ישנה הרבה בשמירות למרות שרבים האנשים שמוצאים בהן סוף סוף קצת זמן להשלים שעות שינה. אני מוצאת דווקא את הזמן לכל הדברים שאני מקצצת בהם באמצע שבוע. אז סוף סוף סיימתי את נשים קטנות, והיו לי שיחות נפש עם החברה שעוברת איתי הכל בחיים *שגם את השבת הזאת היא עברה איתי :P*, כתבתי קצת וכתבתי גם מכתבים. לקראת הסוף התעצבנתי כי ההורים שלי עצבנו אותי, לא משהו שיש לי באמת כוח לפתוח עכשיו, והייתה איתנו מרותקת אחת שלא סתמה את הפה כ-ל השבת. רק דיברה וצרחה על ההורים ועל חברים שלה בטלפון. כ-ל היום וכ-ל הלילה! הצטערתי קצת שלא הבאתי איזולירבנד ;)
אתמול בערב סוף סוף הגעתי לפגישה עם הפסיכותראפיסטית שלי, אחרי שבועיים וחצי שלא ראיתי אותה! כל כך הייתי צריכה את הפגישה הזאת! באמת שהרגשתי שזה הגיע כבר בול הזמן. לא הפסקתי לדבר ולפרוק איזו שעה את כל השבועיים וחצי האלה. גם סיפרתי לה על יוהן וזה כבר נראה לי פחות נורא וחסר תקווה כמו שפירשתי את זה. נשארנו לדבר עוד 20 דקות מעבר לזמן הפגישה, זה היה ממש נחמד מצידה :) אני גם מרגישה ממש טוב שיש לי את המקום הזה לפרוק ה-כ-ל ולדבר רק על עצמי. זה גורם לי פחות לדבר על עצמי בחוץ. כשדיברתי איתה וסיפרתי לה דברים גם הרגשתי שהיא מחייכת מלא במקומות שאמרתי כנראה איזה משהו שמצא חן בעינייה. אני באמת אוהבת את הקשר שלי איתה.
מהפגישה שם הגעתי למסקנה שבא לי להתנדב איפשהו. בעיקרון חשבתי להתנדב במקום עם כלבים שאני מכירה את הבעלים של אותו מקום, ואני מכירה כמה אנשים שמתנדבים שם. לבוא איזה יום בשבוע, או כמה שעות כדי לטפל בהם, להוציא אותם לטיולים, לעזור בכל דבר שאני יכולה במרכז הזה. והפסיכותראפיסטית אמרה שדווקא נראלה שמתאים לי משהו שהוא יותר עם אנשים. אבל אנשים עושים לי יותר עצוב מאשר בעלי חיים. אבל חשבתי להתעניין קצת בעירייה, אולי יש איזה ילד, ילדה עם איזה ליקוי שצריכים קצת עזרה. שמישהו יבוא אליהם, שעה שעתיים בשבוע וישחק איתם. זה יכול להיות אדיר! אני יכולה לבוא אל איזו נערה או ילדה ולעשות ממש כיף ביחד. נעשה צמות, ומלא דברים נשיים. אפשר לצייר ולהכין קומיקסים, מ-ל-א דברים יצירתיים כאלה, לקרוא סיפורים, לעזור בשיעורי בית. כ-ל דבר. אבל לא ילדים קטנים מידי. בא לי הפעם אנשים קצת יותר בוגרים. שאפשר לדבר איתם. אז אני אברר על זה החל מהרגע שיתפנה לי יותר זמן :)
והיום היה לי יום חופש, יצאתי לחדש את הדרכון שלי, ועכשיו יש לי תמונת פספורט נוראית נוספת לאוסף -_-" הפקידה לא זיהתה אותי התמונה של התעודת זהות שלי. פעם נראתי יותר טוב -_-" ואבא המקסים שלי אמר לי שזה בגלל שהשמנתי. *אבבבבבבבאאאאאאא!!! *
בכל אופן, הייתה גם מסיבת פרישה לאמא שלי מהעבודה שלה. אז כולנו באנו והפתענו אותה שם. היא הייתה בטוחה שאני בצבא כי קמתי בחמש וחצי והתלבשתי לצבא וברגע שהיא הלכה פשטתי את המדים וחזרתי לישון. גם שלחתי לה אסאמאס שבוז באמצע היום כמו שאני עושה מידי פעם כדי שלא תחשוד בכלום :) הצלחנו בגדול! אמא לי נכנסה לאולם וראתה אותנו ואת כל העובדים איתה ופשוט בכתה. ממש בכתה. אני גם כן כמעט נטפתי שם מהעיניים. וכל אחד שהקריא לה ברכה או שבכה או שכמעט בכה. זה היה ממש מרגש. אחותי הכינה לה גם מצגת עם מלא משפטים שהיא תמיד אומרת ותמונות. היה מלא כיבוד וכולם שרו ביחד את השיר שהיא הכי אוהבת של בועז שרעבי. יום החופש הזה שווה רק בגלל זה :)
בכל אופן, ביום חמישי הייתי בבדיקה לרגישות ללקטוז. בדיקה שלקחה לי ארבע שעות!! אז התקדמתי ממש ב"נשים קטנות" ונשפתי כל חצי שעה באיזה מכשיר. מסתבר שללקטוז אני לא רגישה. אבל היא הייתה מוכנה לעשות לי את הבדיקה החוזרת להליקובקטר באותו הרגע כדי שלא אחזור ביום ראשון, וכן כן, המנוול חזר לשכון בקיבה שלי. עמיד החיידק הזה! טיפול משולש של איזה שתי אנטיביוטיקות ונוגדי צרבת במשך שבועיים לא סילק אותו! גאד! אני צריכה שוב אנטיביוטיקה ועד אז חזרתי להרגיש את הבחילות הנוראיות שהחיידק הזה מביא איתו, את החולשה הכללית ואז הצרבות המזוויעות! לא יודעת מתי יהיה לי בכלל תור לרופא! אני ממש אשתדל להשיג לשבוע הזה, אני חייבת! אסור לדחות את הדבר הזה.
ולנושא האחרון שרציתי לסכם בו: יוהן. אני עדיין חושבת שהוא מהמם. אבל נרגעתי קצת בציפיות שלי. ולמען האמת יותר טוב לי ככה. אני עדיין חושבת עליו קצת ומשקיעה בו קצת יותר אבל עד גבול הטעם הטוב. למשל, אני כבר לא מדברת בעיקר עליו עם אחרים אלא משאירה לעצמי :) ועכשיו הוא גם חזר מהשבוע העמוס שלו ואמר שהוא יספר לי על כל השבוע הזה במכתב. והוא חזר לשלוח לי יותר הודעות , אז נחמד לי , והריחוק של השבוע עשה רק טוב :)
ולסיום עוד משהו אופטימי. אחרי שכבר כתבתי את זה איקס הציע לי נוסח אחר ומתאים יותר, אבל התעצלנתי, ולא היה לי כוח לעשות הכל מחדש :P
תהנו מהמשך הערב,
אני הלכתי לאכול
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
הסוחרת מונציה