"בין הכוכבים אתה אולי צודק, אבל לא כאן"

אתמול הייתה פריסה לבנות מהקורס מעלי שמשתחררות ממש מחר. הפריסה הייתה בירושלים, ותמיד עושים אירועים כאלה אחרי שעות העבודה, אז החלטתי כבר להישאר לישון בלשכה. נורא התרגשתי מהפריסה הזאת כי הבנתי שאלו הבנות היחידות הגדולות מהקורס שלי בחוליה! מה שאומר שמחר הן בתל השומר משתחררות, ואני, אני כבר קורס ענק! הפריסה הבאה תהיה שלי, המתנות הבאות שאכין אהיה מתנות הפרידה שלי! הכמעט שלושה חודשים *קצת פחות* האלה הולכים לעבור ממש מהר :)

היום הסתיים לו יחסית מוקדם, לבשתי אזרחי כבר בלשכה עם מעיל צבאי *כי מבחינת חימום ומחסה מהגשם- אין על המעיל הזה!*, מה שהתברר כטעות כי איך שיצאתי מהלשכה נרטבתי כולי! ירד גשם מזעזע, נשברה לחברה שעוברת איתי הכל בחיים מטרייה ששרדה חורפים קשים יותר ! אז את המטרייה העלובה שלי כבר לא טרחתי לפתוח. אני כבר אומרת את זה בלב כבד - אני לא מאמינה במטריות! הן לא תקפות בירושלים! אפילו מטריות לא מתקפלות עושות שם הסבה אישית ומביכות אותך באמצע הרחוב בזמן שהן מתקפלות להן ועפות כמו עלה ברוח. הדרך לבית החייל נראתה כמו נצח! הגרביים שלי שחו בתוך המגפיים, הורדתי את הג'ינס וסחטתי אותו בשירותים..היה מזעזע מהבחינה הזאת! אבל לפחות בחלק העליון הייתי יבשה, תודות למעיל הצבאי האדיר!

היה אוכל טעים ממש, קטע מצחיק שהן הכינו *בפריסה שלנו גם מצופה שנכין איזה קטע מצחיק, אבל כל בנות הקורס שלי פשוט לא כאלה. אני מניחה שנפצה על העניין באוכל ממש טעים או משהו בסגנון* וקצת סוג של ריקודים.

עוד לפני שהספקתי להתייבש כבר עשיתי את דרכי חזרה ללשכה. האמת, הדרך לבד הייתה קצת מפחידה. אבל הלכתי בלי לחשוב, גם כי קפא לי המוח. אני חושבת שהלכתי ב2-4 מעלות בחוץ. התחיל לכאוב לי בית החזה אז לפני שהגעתי ראיתי שהסופר פתוח ונכנסתי להתחמם קצת ולקנות לי מרק. לקח לי מלא זמן למצוא אותו ונראתי נורא תמהונית ומבולבלת. אני בטוחה שהסובבים אותי הרימו גבה -_-. הרגשתי קצת כמו הומלסית שגנבה לאיזה חייל מסכן את המעיל שלו או מצאהאותו איפשהו - עם תיק גב דיי גדול מחפשת שקלים בארנק כדי לשלם על חתיכת מרק נמס בכוס, רטובה עד העצם.

אבל לא היה לי אכפת כל כך איך אני נראית רק רציתי להתחמם ולא להיות חולה. בפעם האחרונה שרטבתי ככה הייתי חולה עם 40 מעלות חום במשך שבוע בבית! וזו הייתה מחלה מזעזעת. לא רציתי שוב.

המשכתי ללשכה ושם היה לי רגע כל כך נעים. עליתי לקומה שלנו, הדבר הראשון שעשיתי זה להוריד הכל! את כל הבגדים הרטובים והנדבקים האלה. ובגלל שלא החזרתי עוד את התיק מהשבת שסגרתי הייתה לי גם פיג'מה חמה מפליז. ברגע ששמתי אותה הרגשתי בעננים. פתאום הלשכה נראתה לי כמו הדבר הכי טוב בעולם, להיות תחת מחסה בגשם, בעיר שאין לי מה לחפש בה בכלל, עטופה בחום נעים של בגדים חמים ויבשים ומזגן מייבש. בנקודה הזאת ממש הרגשתי יותר הומלסית מאשר בסופר. אבל שוב, זה הרגיש כל כך טוב! הכאב בחזה עדיין המשיך ורק אחרי מרק ושלוש כוסות תה זה עבר. זה היה ממש פסיכי, כשהורדתי את הגרביים הרטובות, שמתי לב בפעם הראשונה בחיי שהאצבעות שלי פשוט סגולות! ואז גם שמתי לב שאני בקושי מרגישה אותן! אין ספק שאני בהחלט לא מוכנה לחורף הירושלמי הזה.

אבל הרגע הזה, אחרי שהצעתי את המיטה, שהייתי לבושה בבגדים חמים, שישבתי ואכלתי מרק ושתיתי תה זה הרגע הכי טוב בעולם. דיברתי עם יוהן בפייסבוק, אחרי שלמדתי איך להוריד את האפליקציה לנייד הדיי מיושן שלי, אני יכולה לדבר כמעט כמו בצ'אט בפייסבוק וזה הרבה יותר נוח. ובמקביל כתבתי כמה ברכות לבנות שעוזבות ומכתב לפרלין, מניו זילנד הרחוקה והקייצית.

והיום ראיתי לראשונה שלג יורד! זה היה נפלא! אבל הכל התחיל להתכסות בלבן בדיוק לשניה אחת ואז חזר לרטוב הרגיל של החורף. החליטו שמחר באים ללשכה. אני מקווה שארובות השמיים יפתחו ותרד כמות עצומה של שלג כך שבשש בבוקר המפקדת שלי תתקשר ותגיד לי "סוחרת, את יכולה לחזור למיטה שלך לישון ולהתפנק.. :P".  *אני מרגישה כמו ילד אמריקאי/ אירופאי קטן שמייחד שירד שלג והוא לא ילך לבית הספר.. -_-"*

בכל אופן, מאוחר ויש לי עוד דברים לעשות ועוד הרבה גם לספר. אז מקווה שבסוף השבוע יהיה לי יותר זמן

לילה טוב

היום התקלחתי והשיר הזה הושמע פתאום בפלייליסט שלי והתאהבתי מחדש.