"בין הכוכבים אתה אולי צודק, אבל לא כאן"

רציתי לעשות פוסט סיכום לשנה הזאת, אבל אני מרגישה שעברתי כ-ל כ-ך הרבה בחודשים האחרונים שקשה לי לזכור בכלל איך נראתה תחילת השנה..ואין לי מלא זמן לעשות סיכום שכזה אחרי שקראתי את כל תחילת 2012.

היה לי קשה ומצוברח קצת בצבא. אבל היו גם דברים חיוביים שאני זוכרת. כמו שנסעתי לבאר שבע לשבועיים וזה היה קצת שובר שגרה. כל השאר הייתה שגרה מעצבנת שבה נטחתי וכלום לא קרה בחיי. התחילה להצטבר לה ההרגשה הרעה. ובגלל שרק אגרתי ואגרתי ולא באמת היה פיתרון לשום דבר, הרגשתי נורא רע בצבא. בהתחלה זה התחיל מכאבי בטן בצבא, אחרי ארוחת צהריים. פתאום שמתי לב שאני אומרת את זה כל יום. בעיקר בתורנויות של כיתות הייתי מתחרפנת. ואחרי שלושה חודשים שעוד הצלחתי לתפקד כרגיל, החרדות התפרצו במהירות מסחררת. לא הספקתי להבין מה קורה איתי. זו התקופה הקשה ביותר שנראלי עברתי כל חיי. ואני לא סתם מקצינה ואומרת שזו התקופה הכי קשה רק כי זה עדיין טרי. אני אומרת את זה ממקום אמיתי - תקופה קשה כמו זו שהתחילה בסוף אוגוסט 2012 לא חוויתי בחיים.

תמיד הייתי אדם נוח, אתם שמסתגל מהר לדברים, אדם שמתחבר מהר לאנשים. ופתאום בשניה אחת פחדתי ונלחצתי נורא ממקומות מלאים באנשים, אוטובוסים מלאים, לחכות בתורים, מצבים אינטימיים, נסיעה באוטו מלא. פתאום נהפכתי למישהי עם בעיות תפקודיות. הוצאתי מלא גימלים. במשך חודש שלם כמעט הייתי בגימלים. בכיתי כל יום, כמה פעמים ביום. כבר הגעתי למחשבות אפורות כל כך שהרגשתי שאני מתחילה להאמין להן בכל ליבי. כמו "אם כל החיים שלי עכשיו יראו ככה, בשביל מה שווה לחיות ככה או להתאמץ למשהו?" וכשהוצאתי את זה מהפה הבנתי כמה זה חמור, ועוד יותר חמוד שכל מילה משם יצאה מהלב והייתה אמיתית נורא.

ואז התחלתי יותר לקחת את עצמי בידיים אחרי החודש הנורא הזה. אומנם ירדתי מאוטובוסים באמצע, בלשכה עשיתי מעט, אבל עדיין - הגעתי ללשכה כל יום, התחלתי לצאת לאט לאט למקומות אחרי הסתגרות כמעט מוחלטת בבית, בלי החברים גם ואינסוף פוסטים מתוסכלים על מצב הבטן הארורה.

ואז הגעתי לפסיכותראפיסטית שלי. שהיא מדהימה, ואת ההתקדמות המשמעותית והגדולה באמת עשיתי בארבעת המפגשים שכבר עברתי איתה. הייתי כל כך נחושה לצאת מהבוץ הזה שלי שישבתי אצלה בחדר, גמעתי כל מילה, חזרתי הביתה, כתבתי פה בבלוג מעיין סיכום מפגש ושיננתי לעצמי את הנקודות ויישמתי אותן.

היום אני מתמודדת. ואפילו שיש עדיין חרדות מידי פעם, הן כבר כל כך מעטות! חזרתי לתפקד בלשכה, חזרתי לעשות כיתות, חזרתי לצאת עם חברים, חזרתי להיות קצת רגועה באוטובוסים. חזרתי לחצי שלווה פנימית. שלווה שתמיד הייתה בי ונעלמה עם כל הזעזוע הזה של החודשים האחרונים.

אני גאה לומר שמהתקופה הממש שחורה שלי יצאתי. אני בוכה כבר איזה פעם בשבוע-שבועיים. אני לא לוקחת רסקיו כל יום, וגם כמויות האדוויל שהייתי לוקחת ירדו משמעותית לכמעט אפס!

ואני אפילו גאה בעצמי וסוג של שמחה שעברתי משהו כזה. אולי שמחה זו מילה קיצונית מידי למאורע, אני עוד לא במקום של שמחה. אבל במקום של חיובית לגבי זה שעברתי תקופה מזעזעת עם כל החרדות וכאבי הבטן. זה גרם לי להבין על עצמי המון דברים. הבנתי שאני כן חזקה ויודעת להתמודד עם משברים ולהרים את עצמי. כי חודשיים לפני שהתחלתי טיפול, הצלחתי לבד קצת לצאת מהמקום השחור ממש שהייתי בו, אמנם זה היה תהליך איטי יותר מאשר הטיפול שהתחלתי אבל זה היה עדיין תהליך. לא נתתי לעצמי לשקוע בדיכאון הזה. אחרי החודש המזעזע הזה, שבאמת כל הזמן הייתי במיטה, קמתי מהמיטה והפסקתי ללכת לרופא בשביל גימלים. אני שמחה שהיו לי הכוחות והתמיכה מהאנשים הקרובים אלי. שלא נשארתי מתחת לשמיכה ובכיתי על מר גורלי.

עוד קשה לי לנסח הכל לכדי מילים כי אני עדיין בתהליך של המון עבודה עצמית כדי להעלים את החרדות האלה לחלוטין ולהעלות לעצמי את הביטחון העצמי, כי כאמור, מזה הכל התחיל.

קרה גם דבר נורא טוב בשנה האחרונה וזה שהכרתי את יוהן. וגם זה, למרבה האירוניה, קרה בסוף אוגוסט. מסעדה אתיופית בתל אביב ישר אחרי הצבא. עוד פגישה בפאב, בפגישה השלישית שבה נפגשתי עם חולמנית והבנתי שיש בו משהו מיוחד, ראש השנה איתו ועם התיירת השניה שהיה ראש השנה הכי כיפי שהיה לי כבר המון זמן, והפגישה האחרונה - אני והוא התרחקנו מכולם לכמה זמן ושכשכנו את הרגליים בגלים שהיו קרירים קצת בליל ספטמבר חם במיוחד. ברגע הזה באמת הבנתי שיש לי מלא מה ללמוד ממנו ומלא נושאים לדבר איתו עליהם. וכמה חבל שזו הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותו פנים אל פנים.

לא האמנתי שהקשר באמת ישרוד. התקשרתי אליו גם שניה לפני שהוא עלה על המטוס. הייתי דיי עצובה "למה דווקא עד שיש פה מישהו מיוחד הוא עוזב?!".

ואז קרה הבלתי יאמן מבחינתי. עם קצת השקעה מצידי קיבלתי מצידו נכונות לקיים את הקשר, והקשר שלנו התחזק כל כך מאז שהוא עזב. עזבו רומנטיקה *למרות שקשה לעזוב את זה עם איך שאני מרגישה כשאני מדברת איתו או רואה הודעה ממנו או מקבלת שיחת טלפון ממנו רק כדי לאחל לי מזל טוב*, בחיים לא חשבתי שאדבר עם מישהו שעות על גבי שעות, גם בסקייפ, סוג של פגישת פנים אל פנים, ועוד באנגלית. אני, שבכיתה ז-ח שנאתי אנגלית ופשוט לא הסתדרתי עם זה!*.ואחרי כל שיחה שנגמרת אני מרגישה שיכולתי עוד לומר כל כך הרבה. והמכתבים, והמתנות שלו. הוא כל כך מושלם. ואני כל כך עוצרת את עצמי בימים האלו כדי לא להימאס. אז אני לוקחת יותר באיזי. אבל אני לא יכולה לחכות לרגע שאני אטוס לגרמניה לבד, לשבוע איתו *אם יקרה משהו אז אולי ליותר* שאני אגור איתו ואהיה נטולת חרדות לחלוטין.

אני לא מתייגת את 2012 כשנה רעה או משהו בגלל החוויה הלא נעימה בעליל שעברתי. אני דווקא אסכם את 2012 בכך שהייתה מחזקת ומלמדת ובונה.

אז 2013..מה אני צופה ממנה?

בעיקרון, רק טוב. אני כבר לא מקווה שארגיש יותר טוב אלא אני פשוט יודעת את זה. אני פשוט יודעת את זה שכל החלומות שלי לא יהרסו בגלל חרדה טיפשית. שאני אצליח להיות במקומות הומי אדם בלי שזה ידגדג לי את קצה הרגש. ואני אעבוד בבריכה, ובחנות ספרים ואלמד גרמנית. אני אקרא המון, כמו שאני כבר עושה עכשיו. ואני אצייר בזמני הפנוי. וכל זה ירגיש יותר חופשי ויותר נכון אחרי שהצבא יעבור. וזה יקרה בעוד שלושה חודשים בדיוק. 2013 הולכת ברובה להיות השנה האזרחית שלי. רבע צבא - כל השאר חיים, החיים שלי.

וזה כמובן לא שאתחיל לחיות רק אחרי הצבא, כל הצבא הוא חלק מהחיים שלי, חלק מהסיפור שאני כותבת. וכל מה שעברתי בו, בייחוד החוויה השחורה והקשה הזו, רק בונים אותי. ורק הופכים אותי לאדם חזק יותר. אני אהיה בלתי מנוצחת. אני אצליח. ובהצלחה אני לא מתכוונת שאהיה מושלמת, כי זה לעולם לא אהיה. אבל אני אמשיך לחיות את חיי, אולי אגשים כמה חלומות קטנים בדרך, אני אתאהב, ואולי גם אתאכזב, אני אלמד, ואולי גם לא אהיה שלמה עם זה, אני אדע להתמודד יפה יותר עם משברים. ואני אוכל לעשות כל העולה על רוחי בלי לפחד יותר מכלום. אני רק אהיה חזקה יותר אחרי שהכל יגמר. ולא רק אז, כבר עכשיו אני חזקה יותר.

אז 2013, אני צופה בשנה הזאת הרבה טוב, הרבה הרבה הרבה הרבה טוב.

אז שנה טובה