"בין הכוכבים אתה אולי צודק, אבל לא כאן"

אחרי שסיימתי את שעות ה"אבל" שלי אחר הבדיקה , אני יכולה להתחיל קצת לספר לכם עליה באופן אמיתי יותר ולא מדוכא. :)

אז קולונוסקופיה רבותי. קו-לו-נו-סקו-פיה!

חלקכם יודעים מה זה, חלקכם יוודעו לגבי זה רק עכשיו, אני עברתי את זה ועכשיו אני אפרוק את אשר על ליבי. אז יש להוריד את הנפח הדרמטי שיצרתי קודם לכן לפוסט ע"י חילוק המילה להברות, הבדיקה באמת עוברת מהר מאוד ולא כרוכה בכאבים, ההכנות רק מתישות נורא.

חמישה ימים לפני כבר התחלתי בהכנות. רק אוכל נטול כל סיבים תזונתיים: לחם לבן, אורז לבן, פסטה מקמח לבן, מרק צח *מסונן! ללא שבב של ירק*, דגים *כולל טונה*, עוף *כולל פסטרמה*, קרטיבים וג'לי, אפשר גם גבינה וחלב אבל אני נמנעת מהם בכל מקרה, אז אכלתי רק מעט גבינת עיזים. אה וגם ביצים!

זה לא היה כל כך נורא, באמת. ברגע שאתה יודע שיש לך לעשות את הבדיקה אתה מעצמך לא תתפתה לכלום! אתה רוצה שהכל יעבור חלק אז גם אם ישימו לך המבורגר מפתה מתחת לאף לא יהיה לך אכפת ^^

שלושה ימים לפני כבר התחלתי לקחת כדורים שיעזרו לכל האוכל נטול הסיבים הזה לצאת בדרך פלא החוצה, אבל הסיפור האמיתי מתחיל יום לפני...

יום לפני אסור לך לאכול שום דבר מוצק. התפריט שלך מסתכם בג'לי, מרק מסונן ותה. חשבתי שאני אגווע ברעב, להיות רק על הנוזלים האלה 24 שעות! אבל אל דאגה חברים! ערב לפני אתם מתחילים לקחת חומר אבקתי שאתם ממיסים במים והוא בצבע לבן אבל בטעם תפוזים *האמת, נהנתי לשתות!* וההשפעה כמעט מידית! אני יכולה לתאר את החומר הזה הכי טוב כמו וירוס בבטן. שאתה רץ לשירותים, אני הרגשתי גם בחילות. ובקשר לרעב?! פףף! איפה?! כל רבע שעה כוס שלמה של מים, כבר רציתי למות. אבל זה היה ככה רק בשלוש שעות הראשונות אחרי שתיית המשקה, ואז זה נרגע עד הבוקר :)

כמובן שהסוחרת הנ"ל לא יכולה לעבור לילה שכזה בלי שיקרה לה קצת ביש מזל..אז ישבתי לתומי וקראתי קצת "הפצוע האנגלי" עם החלק של הראש במיטה מורם הכי כלפי מעלה שאפשר. ובדיוק כשסגרתי את הספר ועמדתי להניח את ראשי על הכר וללכת לישון לפני היום הגורלי למחרת: רצה הגורל, או חברת החשמל, וכך קרה שכל האורות בכל השכונה כבו בבת אחת. בעיקרון, אם כבר הפסקת חשמל אז בלילה, נכון, אבל מה קורה כשהמיטה החשמלית שלכם נשארה במצב ישיבה שכזה?!

ניסית לישון בישיבה, לא עבד.. לכן מצאתי את עצמי מלופפת כמו לונגי בפוסטים הקודמים..הייתי אופטימית, אמרתי לעצמי "סוחרת, במהלך הלילה בטוח תתעוררי, ואז בטוח החשמל יחזור ואז תורידי את הראש של המיטה ותמשיכי את הלילה בנעימים". אבל פה קרה עוד ביש מזל. קמתי מליון פעמים במהלך הלילה, ניסיתי וכלום לא עבר. ב2, ב4 ב6 ולבסוף בשמונה שקמתי. אין חשמל! יש רק מחסור בשינה, כאבי צוואר וכ-ל החוליות בגב :S ואז הבנתי מה קרה: לא רק שבאמת הייתה הפסקת חשמל בכל השכונה, הפיוז של החדר שלי קפץ, אז רק אני נהנתי מהפסקת חשמל מוארכת במיוחד -_-"

אבל מיד שכחתי מהעניין אחרי שלקחתי עוד מהחומר השמיימי שכבר כתבתי עליו, אני יכולה לומר בוודאות שפעם ראשונה שדיברתי אל הבטן והיא השיבה לי בחזרה XD

כמה שעות של חולי ו-לבית החולים, לבדיקה :)

האמת, לא הייתי לחוצה, לאמא שלי דפק הלב והכל אבל אני הייתי נורא שלווה. חיכיתי לבדיקה הזו ושמחתי עליה. תחילה לקחתי מספר וחיכיתי בתור יחד עם שאר החיילים. בכוונה מביאים את כולנו לשעות אחר הצהריים, אני לא יודעת מה העיקרון, אבל לא משנה. תפסתי מיטה והייתי צריכה להוריד חלק תחתון ולשים את החלוק המצחיק שפתוח בכל החלק האחורי שלך. לא הבנתי מה ההיגיון בוילונות של בית החולים שכן, עד 1.70 בערך הם היו אטומים וכל השאר היו עשויים מרשת. ולידנו היה אבא ובן, שניהם גבוהים, והם עומדים לצפות בי מתפשטת גם אם הם לא רוצים! כך מצאתי את עצמי נאבקת להוריד את התחתונים מאחורי החלוק ולחסוך לעצמי את הרגע המלהיב.. *כבר פתחו לי פעמיים את הדלת בזמן שהשתנתי! לא מספיק?! XD*

ישבתי לי על מיטת בית החולים, סוף סוף השגתי תמונה עם החלוק המפורסם שתמיד רציתי *ולא תמונה מהסוג החושפני :P*. ונלקחתי מאמא ע"י אחות נחמדה שדפקה את המיטה שלי בכל מסדרונות בית החולים - לרגע חששתי שהמעיים עלו לי לראש -_-"

קיבלה אותי רופאה מה זה חמודה, עם מליוני תלתלים ומשקפיים חמודים, חתמתי שאני מסכימה שיכנסו לי לתחת, או במילים רפואיות: לעבור את הבדיקה הפולשנית, ולקחו לי מדדים. עכשיו אצלי תמיד ביד שמאל רואים ורידים וביד ימין הן פשוט אינם! ותמיד כשאני מודיעה על זה מראש בפני הרופאים הם לא מאמינים לי ובודקים בעצמם. ככה היה גם כאן, אבל שוב, אני לא טועה, נסיון העבר הוכיח את זה יפה, אמרתי לה שאני גאה בוריד הזה בצד שמאל, הוא תמיד משרת אותי נאמנה ^.^

בשניה בערך הדופק שלי עלה ל100, אבל זה הגיוני לפני בדיקה שכזו, אבל עדיין הרגשתי קצת שלווה.

ואז היא אמרה לי לשכב על צד שמאל ולהתקרב עם הטוסיק לקצה המיטה, רק מבלי ליפול כמובן *התפלאתי שזה עוד לא קרה XD*. אני חייבת לציין: פה חששתי! פה כבר אמרתי לה "אוקי, עכשיו אני לחוצה!" ואז היא אמרה "אל תדאגי סוחרת, הנה חומר טשטוש". מזרק אחד, מזרק שני, מזרק שלישי, יש לי טעם מגעיל בפה אבל אני, כמו כל בחורה שעומדים להיכנס לה אל המקום שלא אמורים להיכנס אליו כמעט אף פעם, מתפללת וחוזרת שוב ושוב ושוב בראש "תירדמי תירדמי תירדמי.." כל כך מהר! ואז השאר אני לא בטוחה אם זה היה חלום או מציאות.היא אמרה לי "אוקי סוחרת זו רק האצבע שלי" ואז כאב בטן. אבל שוב, אני לא בטוחה שזה היה אמיתי! ייתכן שחלמתי את זה בזמן ההרדמה. מיד אחרי שנרדמתי זה קרה, אבל את זה רק הדוקטור תוכל לספר לכם :P

השלב הבא זה אמא מצלמת אותי באייפון,עכשיו יש לי תמונה שלי מסוממת מחומרי טשטוש *עכשיו אני יודעת איך אראה אם אהיה על סמים! וזו חבריי, עוד סיבה מאוד טובה למה לא להשתמש בהם ;)*, אני שוכבת ומתעוררת ואומרת "אוי זה כאב" ומתחילה למלמל שטויות שגרמו לאמא ממש לצחוק. ניסיתי במשך איזה שעה לקרוא את הדף של התוצאות ולא הבנתי כ-ל-ו-ם! כשקמתי הייתה לי בחילה מזעזעת! בחיי. אבל זה משהו שנשאר כנראה עוד מההליקובקטר *בתקווה שז"ל*. מיד מדדו לי לחץ דם, הורידו לי את המחט מהיד ואמא הכינה לי תה מתוק טעים שמזכיר לי חולי *כמו שהכנתי לפרעוש המשפחתי שלי בן השלוש שאמר לי "סוחרת, אני אוהב תה שחור!" "ואני אוהבת אותך פרעוש!"*.

ואז הבנתי את פשר התוצאות: הכל תקין! ולמה זה אכזב אותי, כי ציפיתי שימצאו מה זה ויגאלו אותי מייסורי בעזרת איזו תרופה. אז זה רק מחדד את זה שאולי אכן זה מעי רגיז. או סליחה, שינו לזה את השם: מעי רגיש. וזה מעצבן, כי אם זה ממש מושפע מלחץ נפשי וכאלה, הצבא הוא כמו ענן שחור בשבילי, עם כמה שאני מנסה לראות את זה בפרספקטיבה חיובית. ונשארו לי עוד 150 ימים. ואני לא מורידה סופי שבוע וחופשים, כי גם שם כואב לי :(

לא דיברתי וגם לא אכלתי כלום איזה שלוש שעות אחרי. הבאתי לי בייגלה מפתה כזה, חשבתי שאני אטרוף אותו אחרי הבדיקה, אבל רק רציתי לבכות, אז התאפקתי נורא חזק עד הבית ושם נשפכתי על המיטה, בחושך ובהיתי באוויר איזה שלוש שעות. עד שאמא באה וצרחה עלי להתחיל לאכול וכאלה.

לפעמים ההורים שלי עולים לי על העצבים בקטעים האלה. הם כאילו חושבים שאני יכולה להגיד לעצמי "דיי זהו הכל בסדר" וכבמטה קסם הבעיה תעלם. אולי זו משאלת לב ואולי כי הם סתם מודאגים, אבל הדבר האחרון שאני צריכה עכשיו זו אשמה שאני עושה את זה לעצמי!. אבל אין לי יותר תלונות אליהם, הם מקסימים והם עושים בשבילי מעל ומעבר!

אחרי שלוש שעות התייחדות עם הכרית קמתי, ודיברתי גם עם הבחורצ'יק והשיחה איתו עודדה אותי. וגם יוהן שלח הודעה וזכר שהבדיקה באותו היום. שניהם באמת עודדו אותי מאוד. הייתי צריכה את השעות חושך האלה, אי אפשר ישר לקום ולעבוד על עצמך.

עכשיו אני עובדת על עצמי המון. אני מנסה להיזכר בי של לפני שנתיים, ולפני שלוש, הכל היה אפשרי, קיבלתי מאיות בכל המקצועות כי שיניתי את הגישה שלי לגבי לימודים. אמרתי לעצמי "אני רוצה ללמוד בשביל ידע ולא בשביל ציונים" ובאותן שעות לימוד כמו בשנה שלפניה ובלי עוד אקסטרה השקעה, פשוט הוצאתי מאיות, בכל המקצועות! ופסיכומטרי, נלחמתי כדי לשפר את ה70 נקודות האלה ולהוציא 700 בשני. למדתי יום ולילה, הייתה לי גישה ששום דבר לא יעצור אותי. שלא נולד הדבר שיגרום לי להיכשל ולא להצליח במה שאני עושה. חפרתי לצבא עד שקיבלו אותי לעתודה ושהצדק נעשה. כנראה אי הקבלה לאוניברסיטה היוותה את המשבר הראשון שלי, כי מאז גם התגייסתי והכוח הנפשי שלי היה כל הזמן בירידה. אולי עכשיו, אחרי שכבר חפרו לי בכל המעיים, הגיע הזמן לצבור את אותו הכוח שוב.

אולי הגוף שלי מנסה לאותת לי "תעריכי את עצמך! תעשי משהו טוב עם החיים שלך! תשני את הגישה ואת השקפת העולם שלך! את לא כלום! את המון! ואת אחלה" אולי הייתי צריכה את כאבי הבטן האלה כדי להבין שאני צריכה לעשות יותר דברים שעושים לי טוב, להעריך את עצמי יותר ולחזור להשקפת ה"שום דבר לא יעצור אותי" שהייתה לי אז.

וחשוב לי שתדעו גם אתם, לפני שיתחילו לכם עניינים פסיכוסומטיים שעוברים בקלות או כאלה שנשארים איתכם לנצח בערך *כמו מעי רגיש*, הערכה עצמית זו לא המלצה! זה הכרחי. הכרחי לאיכות חיים שלכם, לשמחה שלכם, לסיפוק שלכם מהדברים שאתם עושים. תראו אותי, אני סובלת כי אמרתי לעצמי כל הזמן "את כלום" אפילו אם לא תמיד אמרתי את זה בקול, ככה חשבתי . "לא התקבלת לאוניברסיטה לרפואה, כולם בעולם טובים רק את לא מספיק טובה" משפטים נוראיים! תמחקו גם את "אני שמנה, בחיים אני לא ארגיש יפה, אני נחותה יותר" או כל משהו כזה. האדם הראשון שצריך להחמיא לכם הוא אתם, האדם הראשון שצריך לדחוף את עצמכם למעלה הוא אתם עצמכם. ככה זה עובד, וככה זה עובד הכי טוב. לא להישען על אחרים, יש לכם שתי כתפיים, ושתי רגליים חזקות לעמוד עליהם בשביל לתמוך בכם. ולהעריך את עצמכם.

כמו שאתם אוכלים וישנים

להעריך את עצמכם זה דבר הכרחי לקיום שלנו בסביבת חיים טובה ותקינה.

אני את שלי אמרתי,

אל תחכו לסבול כמוני,

זה לא שווה כלום.

אולי קצת, רק כדי שאוכל להגיד לכם את כל זה.

וגם אל תפחדו מקולונוסקופיה, זה דווקא היה אחלה ;)

לילה טוב, הסוחרת מונציה, שצילמה שמיים ממש מפחידים היום!