"בין הכוכבים אתה אולי צודק, אבל לא כאן"

היה לי בוקר מושלם. מזמן לא היה לי כזה. התעוררתי כשכל החדר בבית דודתי מוצף אור. זה אותו החדר שגרתי בו במשך חצי שנה ממש לפני שפתחתי את הבלוג הזה, בכיתה ט'. אמנם המיטה השתנתה שם והכניסו לשם מקרר והמון צעצועים של ילדים, אבל פעם נהגתי לישון שם יום יום, עם לאקי מתחת לשמיכה, להתעורר כמו היום לחדר שטוף שמש, או בימים חורפיים שטוף אור אפור, להתארגן בשקט, לרדת עם לאקי, להשאיר אותה מתחת לפוך ולרדת לתחנת אוטובוס שיקח אותי ללימודים.

רק שהפעם לונגי המשוגעת ישנה איתי והלכה למיטה של בן דוד שלי כשהוא חזר הביתה בשעות הבוקר המוקדמות מאוד. התעוררתי עוד בשמונה אבל החלטתי שהיום אני מפנקת עצמי בשעות שינה ופקחתי עייני שנית לצלילי השעון המעורר הקבוע שלי לשנה האחרונה, והיה מושלם. לקחתי את כוס המים שלי למטבח, וכשעברתי ליד החדר של בן דוד שלי לונגי דפקה נביחה שגרמה לי לרחף בלפחות 2 ס"מ מעל האדמה וכל המים נשפכו לי על הרצפה -_-" אבל היא יצאה עם חיוך ואוזניים פתוחות כאלה. גם לה וגם ללאקי יש את החיוך הזה, שהאוזניים הולכות אחורה והן נראות כאילו יש לה שתי קוקיות על הראש. אז אי אפשר היה לכעוס עליה *גם כשהיא דרכה על הרטוב והלכה בכ-ל הבית!*. מיד זכיתי למטר של נשיקות ולמקלחת חמה בריח בונזו. יש סביבה כל כך רוח שטות וכל פעם כשאני מסתכלת עליה רק שתי מילים עולות לי לראש: האחת, טימטומית, השניה, PLAYFULL. היא פשוט כזאת.

פתחתי את התריסים במרפסת וכל האור שבחוץ נכנס לכל הבית והשמיים היו יפים ומלא ירוק מסביב. לקחתי את האנטיביוטיקה והייתה לי שעה עד האוכל אז טיטאתי את הבית מכל השערות שלה *בן דוד שלי לא מחשיב שיער של כלב כלכלוך, אתם לא מבינים, מכמות השערות שאספתי אפשר היה לייצר עוד לונגי אחת!*, עלעלתי בעיתון, עשיתי שחור ופתור. הכל כשהטלוויזיה ברקע פתוחה ומפיחה קצת חיים בכל השקט ואני ממלאה לי קערה בקורנפלקס עם חלב סויה. טעים טעים ^^

ואז חזרתי לי הביתה, התקלחתי *אחרי המקלחת של לונגי אי אפשר שלא לרצות להתקלח שוב*, וזה תמיד מרגיש לי חגיגי להתקלח באור יום. להתרענן לכבוד כל היום הנפלא שלפניי. זה לא קורה באמצע שבוע אז אולי בגלל זה ההרגשה.

הלוואי שיהיו יותר בקרים כאלה

מצאתי כמה תמונות ישנות שלי, עשר קילו פחות *למרות שעכשיו כבר 7 קילו פחות*. ארג! איך לא הערכתי את עצמי אז! אז מה אם יש קצת בטן, אני עדיין חושבת שנראיתי טוב והייתי שמחה מאוד להראות ככה עכשיו. אבל אני ארד את זה, 7 קילו! זה מכובד, אבל זה יכל להיות גם יותר מזה. אז קדימה!!

ועיזבו את העובדה שמה שלבשתי פשוט לא מתאים! -_-"

זה היה יום מה זה כיף. שיחקנו עם מלא הגדרות של המצלמה, והיה שמש והיה ממש נעים. אני זוכרת ממש את המפגש הספונטני הזה עם החברות, והיה כיף להיות שעות בחוץ :) תקופה כל כך שונה, עוד הייתי עם וולברין בתקופה הנחמדה שלו :P

ובינתיים בא לי להאריך שוב את השער, אבל שהוא לא יהיה כמו בתמונה הבאה..בא לי שהוא יהיה אחקת, גולש יותר.

אפשר לפחות לשמוח בזה שהשער שלי אורך יחסית מהר..בשנה וחצי הוא התארך ב27 ס"מ. 1.5 ס"מ בממוצע בחודש.. טוב לא נורא :P

ושתי נקודות לסיום:

1. יש ספר שממש רציתי *רק אחד?! למען האמת יש בערך שלושה-ארבעה עלה הכוונת עכשיו* אבל אין לי כסף לכלום חוץ מלמתנות כרגע. אז מסתבר שבן דוד שלי רוצה לקנות לי ספר מתנה על כל הלילות שאני עושה אצלו עכשיו כדי לשמור על לונגי. ^^

2.סיימתי את "לבד בברלין" וזה מדהים. אני באמת ממליצה. מלבד העובדה שלאור הספרים האחרונים שקראתי הגעתי למסקנה שאי אפשר, אבל פשוט אי אפשר להרוס ספרי שואה, זה לא רק שאי אפשר להרוס את הספר הזה, אי אפשר לחשוב עליו נכתב טוב יותר. הוא מושלם ככה.

שבת שלום

הסוחרת מונציה, שתשים פעמיה מחר לעבר חנות הספרים ויקנו לה עוד רב מכר שואתי. *ירשתי מאבא את זה, אבל הוא, לעומתי, קורא רק ספרי שואה*