"בין הכוכבים אתה אולי צודק, אבל לא כאן"

ההבדל בין להגיע הביתה בסביבות 4 ל8 בערב במינימום הוא עצום. אתם לא מבינים עד כמה! 4 שעות קריטיות ממש. עכשיו אני מצליחה להגיע הביתה בשעה נורמלית, לאכול בבית ארוחת בוקר-צהריים, לקרוא יותר במיטה האהובה שלי, לדבר יותר עם אנשים, לראות קצת יותר סרטים שרציתי.

לפני הצבא, ראיתי את אחותי כדוגמא והיא חזרה הביתה בסביבות שש כל יום אז אמרתי לעצמי "וואו בצבא אני אקרא כל כך הרבה ספרים!". ואז הגעתי לתפקיד הזה ואין לי מושג איך תוך כדי הקורס האינטנסיבי הצלחתי לקרוא שני ספרים שלמים *כשאני בבסיס ולא בבית!* ועוד את הספר של סטיג לרסון "נערה עם קעקוע דרקון". והאמת שהספקתי לקרוא אבל לא מספיק כמו שחשבתי.

מעניין, אילו ספרים קראתי בזמן הצבא..נעשה רשימה קטנה.

את כל הטרילוגיה של סטיג לרסון- "נערה עם קעקוע דרקון" "הנערה ששיחה באש" "הנערה שבעטה בקן צרעות"

קראתי בפעם החמישית את "נערה עם עגיל פנינה" של טרייסי שבליה *אני חייבת אותו בבית. חייבת. לא סיימתי לקרוא בו*

קראתי את "פרא" של גבי ניצן, "הילד הלא נכון" , "פרמן", "יום אחד", "גן העדן" של המינגווי, "נער קריאה", "דמדומים" באנגלית, "ימים יגידו, אנה", "החטא ועונשו" של דוסטוייבסקי - זה שרף חצי שנה של חורף -_-", "רומן וינאי". אה נזכרתי בעוד ספר שקראתי בפעם השניה בקורס "התפסן בשדה השיפון". קראתי גם את "המפתח של שרה", "גאולה מרצון", "ורוניקה מחליטה למות" ואני מקוה שלא פספסתי משהו אבל זהו. כל השאר סיפורים קצרים. "שרלוק הולמס" פה אתגר אלן פו שם. 18 ספרים שמתפרסים על בול 18 חודשים. אז זה יוצא שקראתי בממוצע ספר לחודש. למרות שהיו חודשים עם שלושה וחודשים בלי כלום *בעיקר בקורס*. זה הספק נחמד האמת, אבל רציתי לקרוא יותר. אבל מאחר והכמות כמובן לא כזו חשובה כמו האיכות. העיקר לפי דעתי לא לקרוא ספרים מהר מהר כדי לסיים אלא קרוא בקצב שלך כדי לדמיין ולזכור. יש מלא רגעים מספרים, שגם עם העלילה נשחקה לי ברבות השנים *שוב אחד המשפטים שאני נשמעת בת מאה!* אני אזכור את הרגע שציירתי לי בזיכרון בעקבות קריאת המילים.

ביום רביעי יש לי את התור לגסטרו סוף סוף ואני שמחה כי סוף סוף אני קצת אתקדם במציאת פתרון לבעית המעיים המקסימה שלי, ומן הצד השני אני מפחדת שהוא לא יתחשב בי ולא יאריך לי את הפטור. בגלל זה אני אכתוב לי היום בערב או מחר נקודות שאני לא אשכח לציין בפניו. ככה, כשאני יוצאת ב2, אני דבר ראשון מספיקה לעבוד ולתרום מעצמי כל הבוקר. דבר שני, אני אוכלת רק בבית ולא שם ככה שפחות יש למערכת עיכול שלי מה לעכל *אני עדיין לא סגורה שמה שאני עושה זה טוב אבל וול, זה זמני עד שהוא יציע לי פיתרון הגיוני יותר מארוחת בוקר אחרי 11 שעות עירות* וכתוצאה מכך יש לה פחות סיבות לכאוב ולעשות צרות, ובנוסף מכיוון שיש פאן רגשי לכל ההרגשה הזו שלי, חצי מכמות העבודה והלחץ ירדה מכתפיי, וזה, חבריי, הדבר שהכי עוזר לי. אין לחץ- אין מעיים- יש סוחרת שמחה שמסוגלת לנסוע באוטובוסים! *ולא..אני לא משוגעת בכלל!! *

בכל אופן, השבוע הזה נורא מלא בחיים. כשאני מספרת לכם על כל הדברים הרגילים שאני עושה, אני מרגישה מלאת חיים, דבר שלא היה לי בשעות היציאה הקודמות. נניח, חברים, מחר אני הולכת לרופאת שיניים! *כפיים!!* לסדר דברים רגילים של קיבוע וכאלה. אחרי התענוג הרגיל הזה של החיים אני הולכת להכין מתנות לבנות שמשתחררות. ערכת פסיכומטרי אישית לכל אחת. זה כיף ככה, להכין ולהשקיע. אתמול הכנתי לכל החוליה פתקית אישית לכל אחת עם כמה דברים והצמדתי סוכריית טופי לכל פתקית. וכולם מה זה שמחו לראות את זה וישר קראו לי בכינוי חיבה *החסוי שלי כאן* בחוליה ^.^

ולעניין הקצת כבד של היום, כי בכל זאת לא הכל ורוד. החברה הנשואה הטרייה שלי, שעוברת לניו זילנד בסוף החודש טסה בשישי לאוקראינה לשבוע, מה שאומר שהיא חוזרת בול במסיבת פרידה שלה. לא אוכל לפגוש אותה לפני כנראה כי גם לי וגם לה יש כבר מלא תוכניות. אז מכמה פעמים שרציתי לראות אותה אני אראה אותה פעם אחת, בנוכחות אנשים נוספים ולא לבד. אוף אוף אוף! אני מקווה שכן יסתדר בסוף להיפגש איתה לבד עוד פעם לפחות. ניו זילנד זה קצת הקצה השני של העולם, ואם לא אשיג או אבנה מכשיר טלפורציה מתקדם בקרוב אני לא הולכת לראות אותה שנה. וזה חברים, עושה לי עצוב.

וזהו זה. אני אחזור לי לספר. הוא נהייה מותח עכשיו. הגעתי גם למסקנה, אי אפשר להרוס ספר שואה. כל אחד שקראתי עד כה פשוט מומלץ.

ודרך אגב, הדבר הכי רגיל שאני אוהבת לעשות זה ללכת לסופר

עריכה:

נזכרתי בעוד ספר!

"חיים של אלמוני" של אנדרי מאקין! אז בעצם קראתי 19 ספרים, ועכשיו אני בסוף ה20. *אבל הגודל לא משנה..לפחות לא כאן *

*הסוחרת מנסה להיות קצת מינית, וזה לא הולך לה באמת. אבל זה עוד יקרה..זה עוד יקרה...*