"בין הכוכבים אתה אולי צודק, אבל לא כאן"

אני יודעת, עדכון שני להיות, פשוט הקודם הרגיש לי כל כך סתמי וחסר רגש. אמרתי לכם, אין לי כוח להביע את עצמי יותר מידי. אבל מצאתי קטע שכתבתי לפני שלושה חודשים 30 ביוני 2012. והייתי רוצה לשים אותו בבלוג. קטע קצר.

"יש אנשים שנולדו עם הכל וכאלה שנולדו בלי כלום. אבל גם כאן לא הכל שחור או לבן. יש כאלה, רבים מבינהם, שיש להם כל כך הרבה שהם לא מפסיקים להתלונן על הדברים שאין. זה כנראה נראה כמו הפעמון של גאוס, מעט מהקיצוניים והרבה באמצע". מחשבות של שעת בוקר מוקדמת, עוד לפני שהעולם עצמו החל להתעורר. בימים האחרונים בכלל לא ישנה טוב. נהגה להקיץ משנתה כשהחדר הוצף אור עמום וכחול של תחילת בוקר, עוד לפני שהשמש בוקעת מבין ההרים במזרח. היא שוכבת על הגב במיטה, רגל על רגל ושתי ידיים מכופפות תחת אחורי ראשה כך שכותונת הלילה נמתחה וחשפה תחתון אדום עם עיטורי תחרה שקנתה פעם כדי להרגיש קצת פחות ילדה. באותו בוקר, שלא היה מיוחד ושונה מכל בוקר אחר, היא תהתה שוב למה אינה מאושרת. למה היא מאותם רבים שלא מפסיקים להתלונן. בין אם תלונה על עבודה מעצבנת שנתקלה בה, על נהג בכביש שעקף מימין או על כך שחייה נעים במסלול ישר של שיעמום ואפרוריות שלא דמיינה את עצמה בתוכם.

להרגיש כמו אפס בעולם הזה. לא יוצלח בכלום. להרגיש שאתה הולך ונעשה כמו ההורים שלך למרות שחשבת שתהיה שונה. וזה לא שאתה שונא אותם, אתה אפילו אוהב, אבל חשבת שלשם שנוי אתה תהיה משהו אחר.

גם נורא בא לי ספר עם הרבה תיאורי נוף. בינתיים הספר "בן חברים" של עמוס עוז ממש סיפק את היצר. קראתי שני סיפורים ויש שם תיאורים שנחרטו לי בזיכרון.

אז אף על פי שלא סיימתי אותו, בינתיים הוא מומלץ ;)