"בין הכוכבים אתה אולי צודק, אבל לא כאן"

07.10.2012

15:46

אני בשמירה עכשיו, לשם שינוי כותבת מהלפטופ שלי. הפעם לא כל כך פחדתי להביא אותו כי המשפחה המקסימה שלי החליטה להקפיץ אותי היום ללשכה ולטייל בירושלים אחרי שהם שמים אותי פה. אז רק בחזור אני קצת חוששת, אבל החלטתי לשים את הלפטופ בתיק יד שלי, אף על פי שהוא לא נכנס עד הסוף, אבל עדיין, אני מעדיפה שהוא יהיה איתי ביד ולא במזוודה למטה, עם כל העצירות הפתאומיות של נהגי האוטובוס המשוגעים של היום.

הזמן עובר לי מהר! בבוקר כשבאתי הייתי עם הבנות שסגרו שבת וחיכינו לקצינת התורנית שתעשה עליית משמר. היה נחמד לראות סוף סוף אנשים ובנוסף אלו היו הבנות החדשות שעוד לא יצא לי כל כך להתחבר אליהן בגלל כל הגימלים לפני החגים.

עכשיו אני שומרת עם מישהי מהלשכה שכיף לי איתה ועם אחת הבנות החדשות בחוליה, ואני כל כך שמחה שיצא לי לשמור איתה. היא כיפית כזו וסוף סוף יש לי אפשרות להציג את עצמי האמיתית ולא מי שהייתי לפני. כל כאבי הבטן הללו השפיעו עלי בכל התחומים בחיים. יציאות מהבית, פגישות עם חברים, מבחינת האופי שלי. נהייתי שקטה יותר ופחות אנרגטית ושמחה כמו שאני בדרך כלל. ועכשיו אני מרגישה קצת יותר טוב בשמירה אז יוצא לי לחשוף את עצמי יותר טוב J

אני כל הזמן קולטת שאני פה כבר המון זמן. עכשיו יש לי פלאשבקים ללפני שנה בדיוק, כשהייתי חדשה ממש בלשכה. השמירה הראשונה שלי פה הייתה גם כן באוקטובר ואני זוכרת איך פחדתי שיתפסו אותי בכל דבר קטן, וכמה היום זה שונה.

אבל יש לי פלאשבק של אווירה של לפני שנה. ולא סבלתי בתקופה ההיא, היו הרבה דברים מעצבנים אבל הייתי חיובית ושמחה. ואני שמחה שעברתי את התקופה ההיא. שנה שלמה עברה מהרגע הזה. ויש לי פלאשבקים לצורת חשיבה שלי של אז. שחשבתי נניח על הבנות שמשתחררות בינואר ובאפריל שזה ממש אוטוטו. ועכשיו אני במצב של משתחררת באפריל והכל עוד מעט יקרה.

אנחנו הבאות בתור כמעט בכל דבר. הבאות בתור ללכת ל"יום גדול" שאמור לקרות לפי דעתי ממש בחודש הבא, שבוע הבא משתחרר קורס ואנחנו נהפכות להיות הקורס השני הכי גדול בחוליה, אנחנו הבאות בתור להיות מזומנות לכנס משתחררים.

אני נשמעת כל כך שבוזה, אז לא בדיוק. אני לא בוכה עכשיו או עצובה או מדוכאת. אני פשוט חושבת שהשחרור יהווה נקודת פתיחה חדשה בחיי, ליותר עצמאות. עדיין שעבוד למסגרות מסויימות, אבל עצם העובדה שאני בחרתי בהן ושאני יכולה לעזוב מתי שארצה וארוויח את הכסף שלי, מקלה עלי.

השחרור, כשמו כן הוא, ישחרר אותי מהמצב הזה שנתקעתי בו, שהמעיים שלי התחילו לשתף פעולה עם המצב הנפשי , ושהקושי כרגע כבר עלה שלב להפרעה גופנית של ממש.

הוא יקל עלי ממש. באמת. בקטע אחר. והמחשבה עליו רק הולך ומתקרב באמת עושה לי טוב.

אם כי החלטתי כמובן להשתפר עד אז. אני עובדת על עצמי כל הזמן, כל רגע, כל דקה מעשרים וארבעת השעות ביממה, כל יום בשבוע. אני עובדת על להשיב לעצמי את האופי האבוד שלי. אני שוב רוצה שיקחו ממני את הרושם של זאת שמצחיקה, ושל הסטלנית, ובעלת המזג החיובי וזו שממלאת את הסובבים אותה בשמחת חיים וכיפיות. אני רוצה להיות אני הזו. ולא עוד שקטה ומתלוננת.

אבל זה כל כך קשה, אין לכם מושג. אני בכל מקרה אלך לפסיכולוג. אמא שלי מרחרחת קצת כדי למצוא לי מישהו מומלץ, ושלא אפול על אחד לא משהו. אני מניחה שלהזיק זה לא יזיק, אולי רק אקבל חיזוקים או דרכים שונות ומגוונות להתמודד עם החרדה שלי.

בכל מקרה, כרגע באמת נחמד לי בלשכה. לבושה באזרחי נוח במיוחד: מכנס פיג'מה טיפוסי ואהוב, לבן עם ציורים של כלבים קטנים, חולצה ורודה גדולה וסוודר סגול כי יש מזגן ואין כמו קצת להרגיש סתיו ^.^

אני מתה שיגיע כבר החורף חורף. אולי גם זה יעשה לי קצת טוב. אוויר נקי יותר, ריח אדמה רטובה, חמימות ביתית, חשק להתכרבלות נעימה, סוודרים צבעוניים ענקיים עם טייטס או ג'ינס צמודים, ומגפונים או מגפיים ארוכות שאולי אקנה השנה ^_^

ועכשיו בגלל שזה הלפטופ שלי אני אשמור את הקובץ בלי חשש שיציצו לי בו, ואמשיך לכתוב מאוחר יותר. שקט פה כי שתי הבנות הלכו לנוח ואני נשארתי לישון כי אני שמחה ולא עייפה בכלל. *ובכלל, כשאני שמחה אני לא נרדמת. שמתי לב לזה. נניח אחרי השיחה הארוכה עם יוהן של ה4 שעות , לא נרדמתי איזה שעתיים! אני צריכה להפסיק אולי לעשות דברים שמחים בלילה שאני רוצה לישון בו XD* 

אז קדימה, תה עם חלב סויה, "לבד בברלין" ולבד בעמדה, עם קצת גלגל"צ ברקע, ואף אחד שמדבר אלי. מושלם.

08.10.2012

03:23

שלוש ועשרים בלילה, ניסית לשכב במיטה להרדם ופשוט לא הצלחתי. כואבת לי הבטן בטירוף. אני גם עומדת לקבל מחזור, וגם שילוב של מעיים רועשות. ואני לא מצליחה להרדם בגלל זה. הצד השמאלי של הבטן התחתונה שלי מרגיש כאילו הוא פשוט עומד להתפרק.

אז אני מתה מעייפות, אבל שכבתי כבר חצי שעה והתפתלתי. לא רוצה לקחת עוד אדוויל היום. אני לוקחת הרבה בזמן האחרון, ואני לא נותנת לזה לההפך להרגל. אני אהרוס לעצמי את הקיבה יותר ממה שהיה עם ההליקובקטר אם אמשיך לקחת כמויות גדולות של אדוויל. אני אנסה קלבטן הפעם, אולי זה ישפיע. וזה נראה לי פחות מזיק.

בכל אופן, היה לי יום מה זה נחמד! דבר ראשון, ממש כיף לי עם הבנות בשמירה. בפעמים קודמות שמו אותי עם החברה שעוברת איתי הכל בחיים ועם עוד מישהי, בדרך כלל מישהי מהלשכה שאני אוהבת. והפעם יצאתי עפ בנות שאני פחות מכירה. אכלנו ארוחת ערב יחד, סביב השולחן, ודיברנו מ-ל-א. באמת. ארוחת ערב של איזה שעתיים. היה מה זה כיף.

אחרי זה ישבנו קצת , כל אחת בעיסוקייה. אני עשיתי קצת שחור ופתור מהחוברת החדשה. קראתי שני פרקים מהספר. נכנסתי לפייסבוק מהפלאפון וגיליתי שיוהן שלח הודעה.אין לי אייפון ובשביל לצ'וטט שם עם הפלאפון שלי זה לוקח שנה עד שאני מחזירה תגובה. אבל בכל זאת, הייתי מוכנה לעשות את המאמץ הזה, ותאמינו לי, זה ממש לא נוח לכתוב באנגלית בפלאפון שלי במהירות כדי שזמן התגובה יהיה סביר.  אבל בכל זאת היה כיף ודיברנו איזה שעתיים. *שיכלו להכיל יותר תוכן אלמלא הפלאפון המיושן שלי, אבל עדיין, גם זה העלה לי את מצב הרוח *לא שהוא היה ירוד כן?!*. אחרי זה החלטתי שהיה לי עוד הרבה מה לומר לו, אז הכנתי עוד מכתב, למרות שהראשון עדיין לא הגיע.

חשבתי עוד ממזמן לקנות לו מתנה לכריסמס ועכשיו יש לי רעיון. אני אקנה לו דיסק של אביב גפן. את ממנטו מורי. הוא ממש אוהב את בלאקפילד. אז העברתי לו מלא שירים של אביב שאני אוהבת. כי הייתה לי תקופה ארוכה שאהבתי את אביב גפן כל כך. בתיכון לא הפסקתי לשמוע אותו. קניתי חמישה אלבומים, אחד מהם משולש, ואני יודעת את כל המילים כמעט, אחרי חרישה בלתי נגמרת של כל השירים. וקניתי גם את הספר שלו "ילדי יום ראשון" שאני ממש אוהבת. הוא כנה וזה כמו לקרוא כמה פוסטים בבלוג של מישהו.

אז אני אביא לו את ממנטו מורי כי זה הכי דומה לבלאקפילד, והוא ממש אוהב את השיר הזה, אבל אין לו מושג איך להשיג אותו בגרמניה.

קודם דיברתי עם הבנות על חברים, ובנים וסקס. תמיד איכשהו זה מגיע לסקס. ועכשיו כל כך בא לי! בא לי להגיד פה רצף של תיאורים גסים שעוברים לי בראש עכשיו אבל אני פשוט לא מסוגלת להוציא מהפה. אני כן מסוגלת להגיד את זה כרגע, אבל אני יודעת שברגע שזה יירשם פה, אני לא אעמוד מאחורי עצמי אחר כך ולא ארגיש בנוח עם מה שכתבתי. אז אני נמנעת.

אבל באמת, אם רק ידעו מה עובד לי בראש -_-" המשטרה הכחולה *!!* הייתה באה לעצור אותי.

עשרים לארבע. נראה לי שהלילה הזה הולך להיות לבן. לא מסוגלת לשכב שם עם הכאב הזה. אני אחכה שההשפעה של הכדור תגיע. הבעיה שלא בא לי עוד ללכת להביא מים. המקום של הקולר מלחיץ רצח. זה נראה כמו חלק רדוף רוחות רפאים משוגעות. ואני פשוט לא מסוגלת ללכת לשם לבד בלילה, גם כשממש בא לי תה. קודם התעלאתי על עצמי והלכתי. אבל עכשיו זה נראה לי מפחיד מידי. :S

ולעניין אחר. גלגל"צ מהממים בלילה. באמת. אני שומעת את השדרנית והיא עושה לי טוב עם הקול הרדיופוני שלה. והשירים נהדרים. ועושים לי ממש טוב על הלב.

אולי אני עוד אשאר פה קצת, ליד השולחן, אעשה שחור ופתור עד שהעייפות תשפיע יותר מהכאבים ואני אוכל סוף סוף לישון L

21:45

אני לא יודעת מה יש. כל היום הבטן הייתה דיי טובה. רק בערב, כאילו אחרי כל מה שאני אוכלת כל היום היא מתחילה להרעיש. ודיי החלטתי, היום אני לא לוקחת אדוויל.

אתמול בסוף נרדמתי אחרי ארבע והתעוררתי בעשרים לתשע עירנית, אחרי חלום קצת מוזר, אבל התחושה בו הייתה מדהימה.

חלמתי על מישהו מהמשפחה אבל שאין לי איתו קשר דם באמת *אחיין של אשתו של בן דודה שלי* הוא בן 20 ומשהו. נראה לי יותר לכיוון ה25. ותמיד אני רואה אותו והוא נראה לי נחמד אבל אף פעם לא יצא לי לדבר איתו. אני בקושי יודעת את השם שלו למען האמת. אז חלמתי שאני בארוחה משפחתית והפעם החלטתי שאני אכיר אותו. אז התחלנו לדבר ופתאום ממש מצאתי חן בעייניו. וזה הגיע למצב שהיינו שנינו במיטת יחיד, עם מלא מתח מיני, וחיבקתי אותו בכיפיות כזו. שאני שמה עליו גם יד וגם רגל. והיה לי מה זה נוח XD צחקתי עליו שיש לו פלאפון ממש ישן. אבל ממש. האלה עם האנטנה והסנייק הירוק שחור מפעם. קמתי בתחושה ממש טובה.

לשם שינוי חלמתי פה חלום טוב ולא סיוט! ^^

שאר היום עבר נהדר. מצאתי את עצמי קוראת קצת קוסמופוליטן *אבל ששש!! אל תגלו לאף אחד!* ונרדמת לי עד 12:30. זה לא קרה כבר המון זמן. אני מקווה להצליח לישון עכשיו שוב כי אני קמה בארבע לשמירה.

העברתי את היום ממש בכיף. ראיתי סופרהירו בפעם השישית, אז זה פחות הצחיק אותי, אבל היו עדיין את הקטעים שמ-מ-ש צחקתי בהם כי הם פשוט גאוניים. אחרי זה גם ראינו טיטאניק. לא ראיתי את זה שנים ונזכרתי עכשיו כמה זה סרט מעולה. כל הבטן התהפכה לי מהתרגשות, התאהבתי יחד עם הדמויות ובכיתי יחד איתן. סרט מדהים. כיף לראות אותו פעם בכמה שנים , כי בכל זאת הוא כבד.

ומאז הזמן פשוט טס. קצת קשקושים עם הבנות, מקלחת, ארוחת ערב, ואני כבר עכשיו במיטה, תיכף עפה לישון .

עדכונים קצרים:

השש שעות עבודה שהרופא נתן לי עושות הבדל משמעותי! כאילו כן, עדיין כואבת לי הבטן בטירוף, אבל עכשיו אני יכולה פשוט לא לאכול בלשכה ולאכול בבית או בדרך אם הבטן מאפשרת. היום נניח אכלתי ארוחת בוקר בשלוש בצהריים, כשאני ערה מחמש וחצי בבוקר. אבל זה עדיף. אם הייתי יום שלם בלשכה לא יודעת מה הייתי עושה.  אני אגיד את זה לרופא גסטרו. אולי הוא יבין אותי ויעזור לי.

וולברין התקשר אלי היום. סתם בקשר לדרך הגעה לאיזה מקום שהייתי בו בצבא. ואז דיברנו קצת באסאמאסים והוא אמר שהוא ממש ישמח לשבת לקפה מתישהו. עניתי שאני לא יודעת ואחזיר לו תשובה יותר מאוחר. אז הוא כתב שסתם משהו חד פעמי, לא לההפך לידידים שנפגשים. מצד אחד הוא כבר לא כל כך מעניין אותי. מצד שני זה יכול להיות נחמד.

אני עוד אחשוב על זה ואעשה מה שיראה לי נכון :)