"בין הכוכבים אתה אולי צודק, אבל לא כאן"

או ווה! לא כתבתי כבר שלושה ימים! זה מרגיש לא הגיוני נוכח קצב העדכונים האחרונים. היום בצהריים התיישבתי מול המחשב, בפינה הקבועה במיטה, הייתי קצת עצבנית ורציתי לפרוק אבל הסיחו את דעתי ומאז קרו רק דברים קטנים וטובים אז לא הרגשתי צורך לשחרר את הכעס פה.

בכל אופן, אתחיל בדבר הכי חשוב לשלושה ימים האחרונים: אני מרגישה שאני קצת מצליחה לשלוט בבטן שלי יותר. אולי זו ההשפעה של האנטיביוטיקה איכשהו על המעיים *למרות שהבחילות בוקר חזרו לי :S* אבל הצלחתי להיפגש עם חברים, ולצאת לסרט וההיילייט הצלחתי לאכול סושי בלי לרצות למות מכאבי בטן אחרי! *עושה כמה צעדים מצריים שמחים במקום**ולמה מצריים ולא יפנים? כי אין לי שמץ איך יפנים רוקדים, ויש לי גנים מצריים*.

אז בימים האחרונים גם הייתי בדיקור כיפי, ובערב נפגשנו כל המשפחה בסוכה של בן דוד שלי. היה כיף והפעם לא מנעתי מעצמי את כל האוכל, אכלתי כמות קטנה, בקטע של טעימה, מכל דבר וגם כן הבטן שלי הייתה בסדר גמור אחרי האוכל. היה כיף עם הילדים של בן דוד שלי הגדול. הם כבר גדולים: 14 ו17 אז יותר נחמד לדבר איתם על דברים, והם יותר מבינים עניין מפעם, שהם היו ילדים קצת מעצבנים.

ביום למחרת שקעתי בדיכאון קטן באמצע היום. נכנסתי לאיזה מצב רוח שאלוהים ישמור! שיגעתי את הנווד במייל, וחוץ ממנו לא דיברתי עם אף אחד ולא מצאתי את הכוח והסיבה לצאת מהמיטה. אחותי באה וניסתה להקים אותי, לא עבד. אבא שלי בא לא עבד. אמא שלי באה, התיישבה על קצה המיטה שלי ולא עבד.

אחרי איזה שעתיים-שלוש קמתי בסוף ופייסתי את אחותי. אמרתי שנלך לאכול סושי, כי אני יודעת שהיא כבר מזמן רוצה. וישר מצב הרוח שלה התרומם, אז זה כבר עשה לי טוב. אכלתי רק סושי צמחוני, כי לא רציתי דג נע במעיים הרגישים כרגע שלי ולא רציתי משהו מטוגן גם כן מאותה הסיבה. והיה אלוהי. ברמה של לעצום עיניים ולהתענג על כל ביס. המלצרים קצת עצבנו אותי כי הם נורא האיצו בנו. כל הזמן באו ופינו ישר כשהצלחת התרוקנה, ישר ניקו, ישר הביאו, כאילו הם מתים שנעוף משם. זה היה קצת מוזר בהתחשב בעובדה שלא היו אנשים בתור שחיכו לשולחן, והיו עוד כמה שולחנות פנויים.

אחרי המסעדה הלכנו לפאב השכונתי, יש איזה שם ארוך של יין לבן מתוק, גוורצ *המשך רנדומלי ולא ידוע של אותיות שונות* וידעתי, מפעם קודמת שיש לזה קיצור. אז רציתי להישמע מבינה קצת וביקשתי מהברמן "גוורץ" *בהגייה של GEVARTZ* והוא תיקן אותי לגוורץ בהגייה של GVORTZ. אז הלכה לי כל התדמית -_-" אבל בכל מקרה, זה היה טעים. כשכבר סיימנו והתחלנו ללכת לכיוון המכונית, פתאום הגיחה בוסה מאמצע הרחוב היישר לכיוון הפאב.

כל כך הייתה לי הרגשה שזה יקרה. אז מאחר שכבר לא הייתי בבאסה והסושי והיין שימח לבב אנוש החלטתי להישאר ונפגשתי שם גם עם החברה הכי טובה שלי מפעם שהתרחקנו, קראתי לה פה פעם אחת בבלוג פצ'יפקס. אני צריכה כבר לעשות מקרא חברים פה XD אני אעשה כדי שלא תתחילו להתבלבל.

היה באמת כיף ואני שמחה שנשארתי למרות שמתתי מעייפות.

אתמול יצאתי שוב עם אחותי, הפעם לסרט "טד" והיה נחמד. אבל אני באמת לא מבינה למה אנשים מתלהבים מהסרט הזה. הומור אמריקאי רגיל. אני פחות מתחברת להומור הזה. אני אוהבת הומור כמו ב"מחוברים לחיים" כמו בסדרה של מיסטר בין. הומור שמרגיש לי קצת יותר איכותי ומצחיק מהומור אמריקאי על מין, סמים ופלוצים.

והיום היה לי נחמד בבית. יצאתי רק לקניות, אבל העברתי את הזמן בבית בכיף. קראתי, דיברתי עם יוהן *סוף סוף אחרי שהתפספסנו אחד לשני כבר איזה שבוע!*, ראיתי את "החתונה היוונית שלי" בפעם העשרים. אני חושבת שאני אכניס את הסרט הזה לרשימת הסרטים המומלצים שלי בבלוג, כיי אמנם זו קומדיה רומנטית דיי טיפוסית, אבל אני יכולה לראות אותה שוב ושוב וכל פעם מחדש לאהוב את הקטע בו הוא מציע לה נישואין. שניהם במיטה הוא שוכב לה עם הסנטר על הבטן ומסתכל עליה, היא מסתכלת במבט מאושר על התקרה ואז הוא מציע, בהכי פשטות, בלי נוצצים ובלי קהל ובלי דרמה. פשוט שני אנשים שמחליטים להינשא אחד לשני כי הם אוהבים וכי כיף להם ביחד. ואז הם פורצים בצחוק כיפי כזה של אנשים שבהיי מהמחשבה שהם הולכים להיות ביחד לכל החיים.

בקשר לקטע שנדלקתי על יוהן, יצא לי לחשוב על העניין כל הזמן הזה ולהחליט. אני לא אדכא את ההידלקות שלי עליו. זה לא בסדר לדכא רגשות, ואני בעד להתחבר להרגשה שלך ולזרום איתה. אבל במקרה הזה אני לא יכולה ממש לעשות משהו. הוא גר במדינה אחרת, ארבע-חמש שעות טיסה, אז אני לא יכולה פשוט להדביק לו נשיקה או משהו בסגנון. ואני גם אוהבת לדבר איתו בתור אדם אז אני מפחדת להרוס איכשהו את הקשר. ובשורה תחתונה, זה פשוט לא מרגיש לי הזמן הנכון לתת לו לדעת משהו על העובדה שהוא מדליק אותי.

אז אני פשוט אשאיר לי את ההרגשה הזו, אשמח על כל שיחה איתו ועל כל איזשהו משפט או התייחסות מצידו. אבל אשאיר את הראש שלי פתוח. אני לא אנעל עליו, כי ייתכן ואני אמצא פתאום, ביום בהיר אחד, מישהו שיעניין אותי באותה מידה או יותר.

ובכלל, אני שמחה על העובדה שהוא באמת שומר על קשר וזה לא היה סתם דיבורים.

רצתי גם לספר למה התעצבנתי היום, אבל זה פוסט כל כך אופטימי ויפה לתחילת אוקטובר, אז למה לי להרוס אותו עם כעסים שכבר עברו לי? אני אמשיך את האופטימיות המחליאה הזו עם שיר אופטימי במיוחד:

לילה טוב בנתיים