אוף אוף! שוב התארגנתי, התאפרתי, הייתי ספונטנית והלילה זה לא עבד. כבר יצאתי עם החברה מצאנו חניה, התחלנו ללכת והבנתי שזה סוג הכאב והלחץ שאני לא מסוגלת להתגבר עליו, בטח ובטח שלא לשבת בבית קפה בנינוחות. סעמק!
אז חזרתי הביתה. ברור שבוסה הבינה ולא כעסה בכלל ואמרה לי שזה בסדר ושהיא אוהבת אותי. אבל זה מאכזב אותי. זה גורם לי לחשוב פעמיים לפני שאני יוצאת מהבית. דיי, לא שותה יותר קפה בכלל, למרות שמותר לי אחד ביום. לא אוכלת יותר תפוחים זה לא תמיד עושה לי טוב.ופירות וירקות בכלל. אני נשארת עם האוכל היבש וזהו. הבטן הזאת פשוט גורמת לי לשנוא אוכל! אני רואה דברים שפעם ממש עשו לי חשק לאכול, אני מריחה אותם ומה שבא לי זה רק להקיא הכל ושמישהו יעיף את התמונה או את הצלחת ממני. אני מתה על סושי, ואני רואה את זה והבטן שלי כבר מאותת לי "תתרחקי", נודלס, שניצל, תפוחי אדמה בתנור. אני לא מסוגלת להתקרב לדברים האלה והרשימה עוד ארוכה. כמעט לכל סוג של אוכל אני לא מסוגלת להתקרב.
אני רוצה שזה יפתר. זה לא מרגיש כמו דבר זמני, זה מרגיש כמו משהו שילווה אותי כל החיים. אני לא מסוגלת כבר לדמיין את החיים שלי בלי החרא הזה. איך אני לעזעזל אמורה בכלל להכיר מישהו ככה? איך לעזעזעל אני אמורה לצאת ולהנות עם חברים שכשאני יוצאת אני לא בטוחה איך העניין ייגמר.
הייתי אדם מה זה סבלני לפני, הייתי בתוך הבועה שלי, בדרך כלל רגועה, שלווה. יכולתי לשבת סתם בנחת ולהנות. היום אני יושבת דקה וכבר לא מסוגלת. אין לי נחת, אין לי כלום. העצמאות שלי פאקינג אבדה. אתמול היה יום אחד טוב, חולמנית, פאב, חברים, התייר הגרמני. והיום חזרתי ל"תלם" והכל התפקשש שוב.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
הסוחרת מונציה
