אהלן :)
אני אתחיל בהופעה של רד הוט. אני חייבת לציין, ציפיתי למשהו אחר, משהו אנרגטי, שנקפוץ ונשתולל, שיהיה בלאגן וכולם ישתגעו ויצרחו והם יעשו את כ-ל השירים שאני אוהבת. והם אכן עשו את רוב השירים שכולם אוהבים אבל הם לא ביצעו דווקא שלושה שירים שאני מאוד אוהבת ויכלו להקפיץ ממש. מה שהיה בפועל זה קהל עייף שבקושי זז והמון המון אנשים גבוהים. לא הצלחתי לראות אותם על הבמה וקפצתי בזמן שכולם עמדו רק כדי שאוכל להגיד בלב שלם שראיתי אותם במציאות. אני וחברות שלי כן השתגענו קצת ועשינו תנועות מפגרות של גיטרה וכולי.. אבל זה לא היה מספיק. לא ראיתי מה הם עשו על הבמה והמסכים הענקיים רק עשו תקריבים שלא באמת נתנו לך תמונה של מה קורה על הבמה. כך שבאיזשהו קטע כשאנטוני קידיס הלך על הידיים, הבנתי זאת רק מקצה הרגל שראיתי דרך המסך. כנראה שהם השתגעו שם, אני לא יודעת, אני לא ראיתי. היה חסר לי האנדרנלין, הלהשתגע כאילו אין מחר, ההתרגשות, העוצמה. לא הייתה עוצמה. אולי זה בגלל איפה שהייתי, כי שמעתי דווקא ביקורות טובות מאחרים. :S
והדבר שהכי הפריע לי: רד הוט מופיעים הרבה בלי חולצות זה נכון, אבל זה לא אומר שרוב הבנים *וגם כמה בנות* צריכים לפזז טופלס בלחות ה"מדהימה" של תל אביב ובצפיפות הענקית של המקום. זה מגעיל. כל רגע קפצתי ממקום למקום תוך כדי שאני ממלמלת "איכס זה נגע בי". שימו חולצה ותחצצו ביני לבין הגוף המזיע שלכם. תודה.
מה שכן אני לוקחת כנקודות טובות מהערב זה שהייתי בהופעה שלהם, ושמעתי שירים שאני אוהבת, גם אם לא את כולם. ושקצת התפרעתי, ובמצבי לא התפרעתי כבר הרבה זמן. ושראיתי אותם, גם אם זה היה לכמה דקות והם יותר דמו לצ'יפס של מקדונלדס מאשר לבני אדם.
והנקודות הרעות ממש של הערב, אתם כבר יכולים לנחש לבד. מי אם לא הבטן החליטה להתערב קצת במאורע. כמעט לא עליתי על הרכבת בהלוך וסבלתי כל הנסיעה. אבל זה היה כאין וכאפס לעומת מה שהלך בנסיעה חזור. בחזור פשוט נכנסתי לפאניקה. הייתי, כהרגלי בתקופה האחרונה, צריכה לשירותים, ולך תמצא את השירותים ברכבת עמוסה ביותר. עמוסה כל כך שאנשים ישבו במעברים בין הכיסאות ועמדו בלי יכולת לזוז . ניסיתי לפלס את דרכי עד שמישהו אמר לי פשוט "אי אפשר אין לי לאן לזוז". ופשוט נעצרתי שם, בין ההמון, והתחלתי להילחץ ופשוט לרעוד,רעדו לי הברכיים והידיים והכל. היו כמה שהסתכלו עלי בחשש שמא אקיא עליהם והיו כמה שהסתכלו באמת מתוך דאגה שאתעלף או משהו בסגנון, אבל דמט, אני שונאת למשוך תשומת לב. ניסיתי להרגיע את עצמי, זה כבר נהפך להרגל. איכשהו שרדתי את הנסיעה, המשכתי לעמוד באותו המקום, ליד חלון כדי שימתן את הבחילה ויגרום לי לחשוב על דברים אחרים. איכשהו זה עבד, שוב כעסתי על עצמי ושוב דמעות ותסכול והכל. איבדתי את כל הקור רוח שלי ואת כל הסבלנות שלי. אני לא יכולה כבר שלא להילחץ מכל דבר קטן, וכמעט ואין רגע דל בו אני רגועה ומרגישה טבעית ונוחה. רק בבית ובדיקור.
היום הצלחתי בסופו של דבר להיכנס לרופא, אחרי שעתיים וחצי בלבד שחיכיתי בתור. לפחות זה היה בשעות של "המפץ הגדול" ושל "שני גברים וחצי" שגם אם אני חצי מתה זה עדיין משעשע כל כך .
הוא אישש את מה שחששתי, החיידק בקיבה זו לא כל הבעיה, זה בטח ובטח שלא הקל עלי, אבל יש לי תסמינים של דברים של מעיים, או דלקת במעיים או מעי רגיז, או יכול להיות מלא דברים אחרים. מטפלים בחיידק הזה בטיפול משולש, מה שאומר: שלושה סוגי כדורים. שתי אנטיביוטיקות שונות וכדור סותר חומצה. את שתי הראשונות אני לוקחת במשך שבועיים ואת הכדור האחרון אני לוקחת במשך ארבעים וחמישה ימים. רוקנתי להם את בית המרקחת, בכל הכנות. יצאתי משם עם 11 קופסאות מלאות בכל טוב כימי, מתנה לחגים.
מה שאומר שכרגע אני לוקחת עשרה כדורים ביום במשך שבועיים. אולי עדיין לא אמרתי את זה פה, אבל אני כל כך נואשת שגם אם יגידו לי שלקפוץ על רגל אחת עשר פעמים, תוך כדי לשים יד על העורף ולקרקר כמו תרנגולת יעזור, תהיו בטוחים שתמצאו אותי עושה זאת.
אז אני בעוד שלושה גימלים. כמעט כל החודש האחרון הייתי בגימלים. זה אולי נשמע נחמד, אבל הטלאות שעברתי עד קבלת הגימלים, והזמן שחיכיתי והמאמץ שביקשתי מהוריי היו מתישים כל כך. שלא נדבר על הדמעות וכל הבקשות המיוחדות מהמפקדות כשכבר גרמו לי להרגיש כל כך לא נעים.
וזה כל כך הזוי שהכל מגיע ביחד. היה לי איזה שבוע שמסתבר שהיה לי גם את הבעיה הלא ידועה עדיין במעיים, גם הליקובקטר וגם דלקת בשתן במקביל! אז כל מי שאומר לי ש"הכל בראש" יכול לשתוק ולהבין שלא כך הדבר. הסבל שלי אמיתי, ואולי גם הפאניקה והלחץ אמיתיים. מי לא ילחץ מנסיעות כשהוא כל רגע רץ לשירותים?! ומי לא יפחד מאי נעימות חברתית שכל הבעיות הללו יכולות ליצור?!
כולי גוף אחד שלם של חולי מתמשך ובלתי נגמר.וה-כ-ל מתרכז בבטן.
לפחות עכשיו אני אהיה בבית ואנוח כמו שצריך,האנטיביוטיקה כבר מסמנת לי את אותותיה ואני מרגישה את זה בכל שריר ושריר בגוף שנחלש. אבל אני יודעת שזה טוב ואוכל להיפטר מעוד בעיה גופנית מעצבנת כל כך.
ומה שטוב זה שבאמת יוצא לי להיות הרבה בבית בחודש הסרטים הרומנטיים של יס, אז אני פוטטו קאוץ לתפארת, וזו ההזדמנות שלי גם לשקוע עמוק עמוק בתוך הספרים ולהתחיל לצמצם קצת את רשימת הקריאה.
בראש השנה יהיה לי אולי מבאס קצת, לא אוכל לאכול כלום כמעט מארוחת החג. אבל על זה אני כבר אדבר בפוסט אחר.
היום באוטובוס חזור מירושלים, הייתי כל כך מותשת מכך שלא ישנתי כמעט בלילה בגלל רד הוט *פעם אחרי ארבע שעות שינה יכולתי לתפקד כמו אנרג'ייזר אבל כשלא מרגישים טוב, אני מתפקדת כמו בטריה ישנה* שנרדמתי כמו מתה בספסל האחורי. באיזשהו שלב מכל הטלטלות פשוט התעוררתי מכך שדפקתי את הראש בחלון של האוטובוס ומי שישב לידי הסתכל, אז כנראה שנשמע איזה בום קטן. אני מתארת לעצמי איך נראיתי, מבולבלת עם היד על הראש ושיער פרוע XD עוד אחד מהמצבים שבהם אני באמת מתחילה לתהות אם אני חיה בקומדיה 
ושיהיה לכם לילה טוב, אני אשוב לפה מחר,
וממש ממש לסיום: השירים שרד הוט לא ביצעו ודווקא ממש רציתי שכן *זה לא נותן לי להעלות וידאו אז אני פשוט אשים קישור.
Dani California
http://www.youtube.com/watch?feature=endscreen&NR=1&v=KP47oST_hAE
Hump de Bump
http://www.youtube.com/watch?v=KxEZVM84J28
Tell Me Baby
http://www.youtube.com/watch?v=oDNcL1VP3rY
On Mercury -פחות מוכר, אבל אני מתה על השיר הזה!
http://www.youtube.com/watch?v=ppMZWCriL3I
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
הסוחרת מונציה