"בין הכוכבים אתה אולי צודק, אבל לא כאן"

במקרים רגילים הייתם אומרים מזל טוב, הייתי שמחה מחבקת את האחיינית שלי, מספרת לכם כמה אני שמחה ושהיא כזו מתוקה. ובזה זה היה נגמר. היה לי פשוט מישהי לפנק ולהנות מהנוכחות שלה בחיי. אבל הסיפור שלי קצת שונה, מאחר ואני לא מכירה את אחותי.

אני לא זוכרת אם סיפרתי על זה פה בבלוג, אולי הזכרתי את זה בשורה או שתיים והנחתי לנושא. אז יש לי את אחותי הגדולה ממני בארבע וחצי שנים , משני ההורים, ואנחנו חברות טובות. אבל יש לי עוד אחות,חצי אחות, גדולה ממני בהרבה, ב14 שנים. שאני יודעת איך קוראים לה ואני יודעת שהיא גרה בעיר לידי, ובכל זאת אף פעם לא יצא לנו להיפגש.

הסיפור התחיל עוד הרבה לפני. אבא שלי הכיר מישהי, הם התחתנו וילדו ילדה. המצב בינהם לא הסתדר, והם הגיעו לגירושים. אבא שלי ראה את הבת שלו ושמר עליה ויש לנו אפילו תמונה מיום ההולדת של אחותי שהיא נמצאת יחד עם כל האורחים גם מהצד של אמא שלי. אמא שלי בכלל הייתה מוכנה לקבל אותה כבת ועד היום היא חושבת כמה זה היה נחמד, וכמה חבל. שהיא יכלה לקבל אצלנו הרבה חום ואהבה. היא החליטה שלא לקחת את זה. אני לא יודעת למה, אני חוששת שהיא הייתה נתונה להשפעה של אמה נגד אבי. וכך כשהיא התבגרה היא תבעה את אבא שלי שישלם לה עוד מזונות גם אחרי גיל 18, והיה משפט מכוער שההורים שלי עמדו בו ביחד, היא לא זכתה ולא קיבלה אפילו אגורה. אני לא הייתי בסיטואציה ואני לא יודעת מה בדיוק קרה, אבל אבא שלי אדם מקסים. הוא בחיים לא היה אלים, והוא בחיים לא התייחס לא יפה לאנשים. הוא אדם טוב, אדם עדין. ואמא שלה כנראה הייתה משוגעת והסיטה אותה נגדו. כך יצא שאחרי המשפט המכוער הזה הקשר נותק.

עברו כבר הרבה שנים, אני נולדתי, והיינו משפחה מאושרת, ההורים שלי, אחותי ואני. אני זוכרת שרק מתישהו בגיל מאוחר גיליתי שיש לי עוד חצי אחות. ואת השם שלה. וזהו. סה טו. מבלי להכיר אותה ,כל כך הצטערתי שאין לי את ההזדמנות אפילו להכיר אותה. אני טיפוס מאוד משפחתי וכן דמיינתי לעצמי איך העולם היה נראה אם היו לי שתי אחיות, שהיינו הולכות ביחד לשופינג, ודואגות אחת לשניה תמיד, ומשמשות כמשענת וככתף לבכות עליה תמיד.

הזמן עבר, עידן הפייסבוק הגיע, ויום אחד אחותי החליטה לחפש אותה, זה קרה לא מזמן. והיא מצאה. הבטתי באחותי בפעם הראשונה דרך תמונה כל כך קטנה בפייסבוק, וגם שם, היא יושבת על גבעה, עם בטן הריונית, רקפות מסביב, כובע מצחיה ומשקפי שמש גדולים. אני ואחותי שלחנו לה הודעה, והיא החזירה לנו אחת. אז השבנו. חשבנו שהנה, אולי יצא לנו להכיר אותה. היא כבר לא המשיכה להשיב על ההודעות. לא רצינו להיות עלוקות. אם היא לא מתרגשת מזה כמונו, ואם היא בחרה לא להגיב ולא ליצור את הקשר *באתי לכתוב לחדש, אבל אין מה לחדש קשר שמעולם לא היה קיים* אנחנו לא נציק לה.

ועכשיו יש לה בת. ראיתי תמונה אחת שלה. בפייסבוק. היא כל כך קטנה, שוכבת על הגב ומסתכלת על עצמה במראה קטנה בלול, יש לה את הסנטר של אבא שלי, שקוע מעט. הרגשת הפספוס היא כל כך אדירה. אני לא יודעת מהן הסיבות שהיא לא רוצה ליצור איתנו קשר. אולי בגלל אבא שלי. אולי היא שונאת אותו, אולי הזיכרון מהמשפט עדיין צורם לה. אבל אני מוכנה לקבל אותה בזרועות פתוחות. כל כך רציתי להיפגש איתה בבית קפה ולהכיר אותה, היא חצי בשר מבשרי, אולי יש לנו תכונות משותפות, תווי פנים משותפים, ואולי גם לא. אבל יש לי אחיינית, ואני כנראה לא אכיר אותה לעולם. וזה כל כך חבל לי. אבל כנראה שקשר דם זה לא מספיק בשביל להחשיב מישהו כמשפחה.