בואו נכיר בעובדות:

הפאק העיקרי שלי הוא שאני בן אדם טוב יותר בזוג.

אני צריכה את הקבוע הזה.

אני צריכה אדם, ידיד טוב, את זה שיקלוט אותי.

אחרי ניר פיתחתי לעצמי רשימה מאוד ארוכה של סטנדרטים.

חלקם היו עמודי התווך במערכת היחסים שלנו. מה שהפך אותה לכל כך נהדרת 

וחלקם הם כל מה שניר לא הצליח למלא בחיים שלי. כל הדרישות שלנצח נותרו ללא מענה מצידו.

הרשימה הזו מכילה שילוב מאוד נדיר של תכונות.

אם יש בחור שעונה עליה... קשה לי להאמין שהוא לא מוקף בבנות.

ובכל זאת, תמיד מותר לקוות.

אם להיות ריאליים, נדמה שאין אף אחד שעונה על הקריטריונים האלה.

מה הסיכויים שהאבולוציה פיתחה שלמות נוסח ליאור?

ואולי הוא פה. ממש מתחת לאף שלי. ואני לא יכולה לשים לב כי אני כל כך עמוק בשלב שבו אני תופסת את הראש בידיים ונאנחת בקול.

כבר הרבה זמן שאני עמוק בתוך היאוש הזה.

מנסה בכוח (ולעיתים אף בהצלחה)  לשכנע את עצמי שעכשיו זה לא הזמן. ושאני בכלל לא רוצה או צריכה זוגיות כרגע.

כרגי אני רק "נהנית מהלבד שלי" או משהו מכפר בסגנון.

ובטעות - נתקלתי בו. בשילוב הקדוש.

ולפתע הכל נראה קרוב מאי פעם.

ואין לי מושג איך לגשת.

לא נעים להפריע לבחור שעסוק גם הוא בלהיאנח אך תוך כפות הידיים שלו.

ולמרות שמדובר בתחושה בלבד (שמבוססת על היכרות מאוד, אבל מאוד מאוד שטחית) אני נהנית להשתעשע במחשבה שאולי הוא קיים.

אולי מצאתי.

אולי הוא אפילו ישים לב.

אולי יהיה טוב.

ואולי אני סתם חולמת.

ולהלן סטיותי הקטנות:

חכם.

מצחיק.

שנון.

ציני.

אינטיליגנטי גם ברמה הרגשית.

נאה.

גבוה לשם שינוי.

רחב אופקים.

אסרטיבי.

קורא הרבה.

טעם מוזיקלי סביר+.

קצת מודעות חברתית לא תזיק.

איש שיחה טוב.

מתחשב.

בגיל המתאים.

גר באזור.

רומנטי במידה.

ידע להגיד לי לא.

על מה אני מדברת?

אין חיה כזאת.

אני כבר לא מצליחה להתבטא בכתיבה.

כל מה שעברתי, כל מה שהשתנה בי, כל (כמה קלישאתי זה) ההתבגרות שעברתי

לא מצליחים לעבור דרך המילים שלי יותר.

עד שאני אהיה מרוצה.

להת'.

להפוך לקלישאה.

לשבת שם ביציע ובכל זאת ברקע.

לשמוע כל פיפס. כל הצלחה כל נפילה ולתהות תמיד למה זו לא אני שמהווה את מושא העלילה.

להתאהב שוב.

להיות בטוחה ומוגנת ועיוורת להכל ולשכוח מי אני.

לבטל את עצמי לכדי מה שתאהב או לא תאהב בי.

להיפגע שוב.

לצנוח למטה.

לגרור איתי כאב לכל מקום.

לא לדעת איך לצאת מזה.

שתישאר צלקת שחשופה לכולם.

לצאת כלום.

אחרי כל ההשקעה שלי.

אחרי כל הביטחון וחוסר הביטחון והגאווה והידיעה שזו הדרך.

למצוא את עצמי בינונית. לא מאושרת. לא ממוצה.

חסרת אונים.

להיכשל.

כי זה עוד לא קרה.

לא באמת.

ואני לא יודעת מה יהיה איתי.

לא לקבל את מה שאני רוצה.

אבל חייבת להיות פעם ראשונה.

לקבל בהבנה את המציאות הזו.

של להיות לבד.

של להיות מוקפת באנשים אבל לדעת ששום דבר מזה לא הולך להחזיק.

כמו עכשיו.

להיות רווקה אחרי גיל 26.

לוותר לעצמי.

לא להיצמד לסטנדטים שלי.

למות כשאני עדיין מרגישה מאוימת ליד אנשים יפים.

במיוחד בנים.

במיוחד פנים אל פנים.

אני נהפכת לכזו גרסה נוראית ולחוצה של עצמי.

כמו בסרט מצויר.

להשוות את כולם אליך. או לחילופין לא למצוא אף אחד שיתעלה על זה.

ממה שהולך לקרות בבית הזה.

מהיום שבו כל השקרים שלי יצאו החוצה.

ואז אף אחד לא יבין.

אף אחד לא ישאר.

מהרגע שבו התמימות שלי תיעלם.

להיות יותר מדי.

בהכל.

בשביל כולם.

לנסות דברים שאני לא בטוחה שאני מצויינת בהם.

מהיום שבו הצוות שלי יתפרק.

והמשפחה האמיתית שלי, זו שמקבלת אותי ומבינה אותי ואני יכולה לספר לה גם את הדברים הכי מביכים ותמיד תדע מה לענות ומה להגיד - כבר לא תהיה מחויבת לעשות את זה.

להיות עוד עמוד בספר שלכם.

להכאיב שוב למישהו שאני אוהבת.

שהוא ישתוק.

מהעובדה שאני בכלל מסוגלת לזה.

מהביקורת הלא פוסקת שלך.

מפריע לך - דברי איתי כמו בן אדם.

תפסיקי להפוך את זה לבדיחות פומביות.

שאף אחד לא יקבל אותי.

שאני בן אדם שמתרגלים אליו רק כי חייבים.

מהעוצמה שלי.

מהאינטיליגנציה.

מהביטחון.

מאיך שאתם מגיבים לזה.

אני מפחדת ממה שהולך לקרות כשהכל יגמר.

וזה נגמר ממש עוד רגע.

די.