http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=582517heCopyright 2026 .ליאור. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=582517http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=582517&blogcode=12037582<div align="right" dir="rtl">המקום הזה מתקדם בלעדי. אני מתחילה להרגיש זקנה. פתאום סלנג שאני לא מזהה, יוצא לי להגיד משפטים כמו "זה מה שכל הצעירים עושים היום" ואלוהים שבשמים, אני עוד טיפשערה. ולעניין שלשמו נתכנסנו אני, אפס קוראי וההחלטה לכתוב כאן: אני כבר לא יודעת כלום. אני מרגישה כאילו איבדתי שליטה. והעניין המוזר הוא שאני חושבת שזה קרה מזמן, מאוד מזמן, שנים אפילו - ופשוט פספסתי את זה. נתקלתי בעבודה שהגשתי פעם על דיכאון קליני. כיתה ט', ביקשו שנכתוב עבודה על כל מה שנרצה ואני בחרתי בדיכאון קליני (רעיון שהתגלגלתי אליו ממודל האגו הפרוידיאני להפרעות אכילה ומשם להרגשה שעל מנת להצדיקה החליטו שהיא מחלה), יותר מדי דברים שם נשמעו מוכרים. ואני לא קופצת למסקנות, כי גם כשמסתכלים על הסיפטומים לסוגי סרטן שונים אפשר לזהות דימיון לחיי היום -יום שלנו (היי! גם לי כואב הראש!!! יו! גם אני יכולה להפוך חמצן לפחמן דו חמצני!), אבל אני חייבת לומר שזה מדאיג. יש מין תחושת ריקנות, חוסר משמעות, אין סיבה לחיות אם אין סיבה למות. והחלק העצוב הוא שאני מחפשת את הסיבה הזו בדמויות רנדומליות של גברים מלאי הבטחות. כאלה שממשים אותן, בדיעבד, ב</div>Mon, 13 Sep 2010 02:46:00 +0200nobody@israblog.co.il (.ליאור)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=582517&blogcode=12037582http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=582517&blog=12037582http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=582517&blogcode=11920145<div align="right" dir="rtl">באת. הלכת. ואפילו לא מצאת את דרכך לפה. ולא שלא רציתי, פשוט לא יצא. קצת כמונו. חבל שלא תיעדתי. כי היה מדהים. היה מרענן, היה קשה, בעיקר היה. טעימה ממש קטנה, קצת תרגלתי את מה שרציתי להיות. קצת גיליתי שאני לא הולכת להצליח על ההתחלה. קצת למדתי שלא אבוד. ובעיקר חבל. כי למרות החסרונות, שלא חסרו, היה שם משהו יפה. ואולי זה מה שזה היה אמור להיות... רק לגלות שיכול להיות יפה. וזהו. עומרי.</div>Sat, 17 Jul 2010 22:41:00 +0200nobody@israblog.co.il (.ליאור)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=582517&blogcode=11920145http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=582517&blog=11920145http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=582517&blogcode=11784462<div align="right" dir="rtl">לעד תמשיך לצוץ בחיי. באופן סביל יותר או פחות. לעיתים בגלל ילדותי שלי ולעיתים בגלל הכרח המציאות. ואני אעמוד מנגד. לרב פעורת פה ורק במקרים נדירים אגיב בתחכום ואלגנטיות. מתי אוכל להפוך את העמדת הפנים שאתה, זה המכונה אני, לא מעניין אותי יותר, לא גורם לשום תקתוק מהיר או פרפור חדרים קל - למציאות. ולא, זה לא שזה קורה לעיתים כל כך תכופות. וכן, זה קורה בעיקר בנקודות שפל כזה או אחר. בנקודות ההשקה שביני לבין איך שאתה זכור לי (וגם זיכרון זה, קשר מועט לו ולמציאות). אבל כשזה קורה, זה פועם לעוד הרבה זמן. ובזמן הזה נותר לי רק לקוות שלא תצוץ שוב, ושאולי הפעם - רק הפעם, אצליח לשכוח. </div>Sat, 15 May 2010 13:17:00 +0200nobody@israblog.co.il (.ליאור)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=582517&blogcode=11784462http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=582517&blog=11784462http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=582517&blogcode=11479300<div align="right" dir="rtl">יומן צבא? יומן טרום גיוס? צריך צריך. </div>Thu, 24 Dec 2009 20:28:00 +0200nobody@israblog.co.il (.ליאור)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=582517&blogcode=11479300http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=582517&blog=11479300http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=582517&blogcode=11242930<div align="right" dir="rtl">מוזה. כל הפוסטים שלי בזמן האחרון פשוט נוראים. התירוץ הרשמי הוא שאני ממש עסוקה, וגם הכל מאוד טוב ושגרתי כרגע כך שמצבי רוח פואטיים במיוחד כבר לא פוקדים אותי. אבל די, זה פשוט... זבל מילולי. עמכם הסליחה. והעזיבה ה(זמנית) שלי. טוויטר הרבה יותר קל. סעמק. למה אתם לא יכולים לצחקק מכל שורה וחצי שלי כאילו הייתה לפחות רסקולניקוב?</div>Tue, 15 Sep 2009 00:43:00 +0200nobody@israblog.co.il (.ליאור)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=582517&blogcode=11242930http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=582517&blog=11242930http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=582517&blogcode=11220937<div align="right" dir="rtl">הדרך בה אתה מתאר אותן זהה לחלוטין לדרךבה אתה מתאר אותי. ובכל זאת, אני לא אף אחת מהן. ברגעים של חולשה נדירה כמעט והייתי, אבל לא. יחמיא לי להיות. מאוד יחמיא. אני אתהדר בזה לא מעט. ואז מה? אני לא יודעת אם אני רוצה להיות. &</div>Sat, 05 Sep 2009 22:27:00 +0200nobody@israblog.co.il (.ליאור)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=582517&blogcode=11220937http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=582517&blog=11220937http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=582517&blogcode=10930463<div align="right" dir="rtl">שזה הסוף. עריכה//ואתה אומר לי שזו רק ההתחלה. אתה לא הולך לוותר עלי. אני כל כך אוהבת אותך.</div>Fri, 05 Jun 2009 23:58:00 +0200nobody@israblog.co.il (.ליאור)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=582517&blogcode=10930463http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=582517&blog=10930463http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=582517&blogcode=10889014<div align="right" dir="rtl">בואו נכיר בעובדות: הפאק העיקרי שלי הוא שאני בן אדם טוב יותר בזוג. אני צריכה את הקבוע הזה. אני צריכה אדם, ידיד טוב, את זה שיקלוט אותי. אחרי ניר פיתחתי לעצמי רשימה מאוד ארוכה של סטנדרטים. חלקם היו עמודי התווך במערכת היחסים שלנו. מה שהפך אותה לכל כך נהדרת וחלקם הם כל מה שניר לא הצליח למלא בחיים שלי. כל הדרישות שלנצח נותרו ללא מענה מצידו. הרשימה הזו מכילה שילוב מאוד נדיר של תכונות. אם יש בחור שעונה עליה... קשה לי להאמין שהוא לא מוקף בבנות. ובכל זאת, תמיד מותר לקוות. אם להיות ריאליים, נדמה שאין אף אחד שעונה על הקריטריונים האלה. מה הסיכויים שהאבולוציה פיתחה שלמות נוסח ליאור? ואולי הוא פה. ממש מתחת לאף שלי. ואני לא יכולה לשים לב כי אני כל כך עמוק בשלב שבו אני תופסת את הראש בידיים ונאנחת בקול. כבר הרבה זמן שאני עמוק בתוך היאוש הזה. מנסה בכוח (ולעיתים אף בהצלחה) לשכנע את עצמי שעכשיו זה לא הזמן. ושאני בכלל לא רוצה או צריכה זוגיות כרגע. כרגי אני רק "נהנית מהלבד שלי" או משהו מכפר בסגנון. ובטעות - נתקלתי בו. בשילוב הקדוש. ולפתע הכל נראה קרוב מאי פעם. ואין לי מושג איך</div>Sun, 24 May 2009 23:12:00 +0200nobody@israblog.co.il (.ליאור)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=582517&blogcode=10889014http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=582517&blog=10889014http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=582517&blogcode=10885741<div align="right" dir="rtl">אני כבר לא מצליחה להתבטא בכתיבה. כל מה שעברתי, כל מה שהשתנה בי, כל (כמה קלישאתי זה) ההתבגרות שעברתי לא מצליחים לעבור דרך המילים שלי יותר. עד שאני אהיה מרוצה. להת'.</div>Sun, 24 May 2009 02:00:00 +0200nobody@israblog.co.il (.ליאור)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=582517&blogcode=10885741http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=582517&blog=10885741http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=582517&blogcode=10871755<div align="right" dir="rtl">להפוך לקלישאה. לשבת שם ביציע ובכל זאת ברקע. לשמוע כל פיפס. כל הצלחה כל נפילה ולתהות תמיד למה זו לא אני שמהווה את מושא העלילה. להתאהב שוב. להיות בטוחה ומוגנת ועיוורת להכל ולשכוח מי אני. לבטל את עצמי לכדי מה שתאהב או לא תאהב בי. להיפגע שוב. לצנוח למטה. לגרור איתי כאב לכל מקום. לא לדעת איך לצאת מזה. שתישאר צלקת שחשופה לכולם. לצאת כלום. אחרי כל ההשקעה שלי. אחרי כל הביטחון וחוסר הביטחון והגאווה והידיעה שזו הדרך. למצוא את עצמי בינונית. לא מאושרת. לא ממוצה. חסרת אונים. להיכשל. כי זה עוד לא קרה. לא באמת. ואני לא יודעת מה יהיה איתי. לא לקבל את מה שאני רוצה. אבל חייבת להיות פעם ראשונה. לקבל בהבנה את המציאות הזו. של להיות לבד. של להיות מוקפת באנשים אבל לדעת ששום דבר מזה לא הולך להחזיק. כמו עכשיו. להיות רווקה אחרי גיל 26. לוותר לעצמי. לא להיצמד לסטנדטים שלי. למות כשאני עדיין מרגישה מאוימת ליד אנשים יפים. במיוחד בנים. במיוחד פנים אל פנים. אני נהפכת לכזו גרסה נוראית ולחוצה של עצמי. כמו בסרט מצויר. להשוות את כולם אליך. או לחילופין לא למצוא אף אחד</div>Wed, 20 May 2009 00:45:00 +0200nobody@israblog.co.il (.ליאור)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=582517&blogcode=10871755http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=582517&blog=10871755