לכו תזדיינו.

ברצינות.

אחד אחד.

דווקא מול האנשים שקוראים פה (אתם ממש מעטים אגב) לא נתתי לעצמי להתפרק.

התנהגתי כאילו הכל כרגיל.. לא לגמרי ברור לי למה אבל בכל זאת.

אבל כדאי שגם אתם תדעו אז אני מעלה לכאן את מה שהצוות שלי קיבל.

מולם דווקא כן התפרקתי. מאוד.

אני אתחיל בלהגיד לכם שמאוד קשה לי לכתוב כאן.
כשקורים לי דברים אני בד"כ מדחיקה אותם ומכסה אותם בהמון הומור, אולי גם מספרת לשניים –שלושה אנשים אבל לא באמת נכנסת לזה. ככה התרגלתי.
גם הפעם המצב לא לחלוטין שונה, סיפרתי לבן אדם אחד מה קורה לי, גם לו באופן חלקי ורדוד וניתקתי ממני את כל השאר. הפכתי לאלופה בלסנן טלפונים בשבועות האחרונים וגם החברות הכי טובות שלי לא מבינות מה לעזאזל קורה.

אז מה כבר קרה?
יותר מדבר אחד אבל אני אעשה את זה כרונולוגי.
בתחילת כיתה י"א המצב הבריאותי של סבתא שלי התחיל להידרדר. לא ממש ידעו מה זה ובהתחלה זה התבטא בתקופות שבהן היא הייתה יותר חלשה והתאשפזה מדי פעם.
אני אדלג על כל תהליך ההידרדרות ואגיע לפואנטה – לפני קצת יותר מחצי שנה הבינו שיש לה סרטן. בהתחלה ניסו כימותרפיה וזה לא השפיע כמעט בכלל אז עברו לטיפול בזריקות (אני באמת לא מבינה בזה כלום) שכל זריקה בו עולה כמה עשרות אלפי שקלים, מה שהכניס את כל המשפחה המורחבת שלי (שבד"כ מאופיינת בהמון אופטימיות ושמחת חיים) לאיזה מין מצב של דאון ונואשות.
מאז שאני זוכרת את עצמי אני וסבתא שלי היינו מאוד קרובות, הייתי מבקרת אותה כמה פעמים בשבוע, תמיד קופצת עליה בחיבוקים ונשיקות ואיכשהו הייתי הנכדה היחידה שאף פעם לא קיבלה הערות פולניות מציקות (מהסבתא המאוד מרוקאית שלה אגב). מאז שגילינו מאוד התרחקתי ממנה, לפני שהכרחתי את עצמי לבקר אותה אתמול (תיכף אני אחזור לזה) לא ראיתי אותה המון זמן, אני לא זוכרת מה הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותה לפני הביקור הקצר שלי אתמול. כל פעם שהייתי אמורה לבוא לבקר אותה (בביה"ח או בבית שלה) הייתי מקבלת רגליים קרות ברגע האחרון. זו לא הפעם הראשונה שמישהו קרוב אלי חולה כ"כ, בכיתה ה' זה היה אבא שלי שחלה בסרטן ויצא מזה כמו גדול, ובכיתה ו' זה שוב היה הוא כשעבר התקף לב והיה במצב של מוות קליני לכמה דקות ואז נכנס לתהליך ארוך של התאוששות רחוק מהבית. אני לא נרתעת מאנשים חולים בד"כ, ואני לא רגילה שהמצב הזה מקשה עלי.
איכשהו דווקא איתה אני פשוט לא יודעת מה לעשות עם עצמי. אני לא רוצה להודות בעובדה שאולי יש טעם להתחיל להיפרד ממנה. אם אני לא אראה אותה אני לא אצטרך לראות כמה המצב קשה. רחוק מהעין רחוק מהלב בגרסה הכי מגעילה של המשפט הזה.

מאז שגילו את המחלה ארבע משמונה הבנות שלה, אמא שלי בינהן, עושות תורנויות בלהיות איתה.
בתכלס זה אומר שפעמיים-שלוש בשבוע אמא שלי מגיעה מהעבודה הביתה לחצי שעה ונוסעת אליה עד 11 וחצי 12 בלילה, ופעם בשלושה שבועות מבלה שם את כל הסופ"ש.
אמא שלי היא אחד מהאנשים היחידים שאני סומכת עליהם לחלוטין והיא חסרה לי מאוד.
אני לא יודעת איך להגיד לה את זה כי אין לה באמת אופציות אחרות ולדבר איתה על זה, לדעתי, סתם יעשה לה רגשות אשם שאין לה מה לעשות איתם ואני לא רוצה להיות זו שתכביד עליה עוד יותר.

לפני כמה שבועות החלטתי שאני חייבת לדבר איתה, לפחות שתדע איך אני מרגישה עם המצב, למה אני לא מבקרת את סבתא, פשוט לספר לה. קבענו לשבת לדבר רק שתינו והיא התחמקה מזה. היא הציעה לאחותי הקטנה להזמין חברה שתישאר לישון אצלנו והחליפה עם אחותה את יום הביקור אצל אמא שלה כדי שייפול על היום שבו היינו אמורות להיפגש. נפגעתי מזה מאוד בהתחלה ואז הבנתי למה היא עשתה את זה (לפחות אני חושבת שהבנתי). לא דיברנו על זה ומאז לא קבענו שוב. בתחילת השבוע דיברתי עם נועם אפרתי (שהוא ידיד מאוד מאוד טוב שלי), הוא הראשון ובינתיים היחידי שסיפרתי לו מה קורה והוא שאל אותי אם אני חושבת שאני יכולה לראות אותה בלי להישבר מולה.
הבנתי שכן. אני כנראה אשבר, אבל אני מסוגלת להסתיר את זה כל עוד היא לידי. אז החלטתי להתלוות לאמא שלי אתמול לביקור שלהן בבית החולים בו סבתא שלי קיבלה את הזריקה הראשונה. אמא שלי נשארה איתה שם מחמש עד עשר, אני עפתי מהר הביתה אחרי חצי שעה. אני לא מצליחה להחזיק את עצמי ואין לי מושג למה.

שינוי נושא רציני.
בכנס שינוי הבנתי שאני כמעט אף פעם לא שמה את עצמי ראשונה. אני לא עושה דברים בשביל עצמי. די נוח לי להישאר שניה, להיות זו שבולטת פחות, שחשובה בעיני עצמה פחות. You name it.
זה לא דבר שלא ידעתי קודם אבל זו הייתה הפעם הראשונה שהבנתי שיש בזה גם אספקטים לא חיוביים. עד אז כל הקונספט של לחשוב על עצמי קודם, לעשות דברים שהם קודם כל למעני – נתפס בעיני כרעיון גס לא פחות ולא יותר.
כשחזרתי מהכנס החלטתי שאני משנה את זה. מנסה לחשוב על עצמי מדי פעם. התחלתי מלא לסתום לעצמי את הפה בצוות. המשכתי את זה בלשנות קצת את סדרי העדיפויות שלי ובמשך שבוע זה גם היה מאוד נעים.
אבל אז הגעתי לאיזו מין הבנה תמוהה בעיני – אין לי זמן לעשות שום דבר שאני באמת אוהבת.
אני כבר בקושי יוצאת עם חברים (וכשאני כן זה על חשבון דברים אחרים – לרב לימודים), כבר אין לי תחביבים כי כשנכנסתי לליד ביטלתי לעצמי את לימודים התופים, ואת השחייה שמאוד אהבתי והתמדתי בה המון שנים זנחתי בכיתה ט' כדי שיהיה לי זמן להתאקלם בתיכון (עברתי מבית ספר שבקושי יש בו מבחנים שלא לדבר על שיעורי בית לתיכון של חרשנים).
אני כבר לא מצליחה להשקיע בלימודים ובטח שלא סתם להגיע הביתה אחרי ביה"ס ולנוח קצת.

אני מסתכלת על החברים שלי (להוציא הלידניקים שביניהם) ומתמלאת קנאה.
למה הם כן ואני לא? כי לי יש פרויקט? כי אני איזה עוף מוזר עם אידיאלים שויתר על השטויות של ילדים בני 17? ולמה לי בעצם להיות האדם הזה?
כל חשיבת הראש הקטן הזו ממש הפחידה אותי. אני לא רגילה לזה ולא רוצה להתרגל לזה ויודעת שזה לא נכון, אני לא באמת אצליח להסתדר עם עצמי אם אני אוותר על הדברים שאני מאמינה בהם.
ומצד שני הקנאה הזו יושבת על הכתף שלי כמו באיזה סיטקום ולוחשת לי שאני פראיירית. שאם רק הייתי מוותרת על הפרויקט, על ליד, על ללמוד – היה לי זמן לעשות את כל מה שאני רוצה. דגש רציני על אני.
אני חושבת שבגדול אני לועסת קצת יותר ממה שאני באמת מסוגלת לבלוע. אני מתנדבת / מנודבת לכל שטות אפשרית.
אני יודעת שהפיתרון האמיתי לעניין הזה הוא פשוט לנהל איזה לו"ז בריא ותקין ולהחליט מה יותר חשוב ומה פחות אבל קל להגיד קשה לעשות.
בגדול אני פשוט מתוסכלת. מתוסכלת מכל הנכשלים האלה – ממתי לעזאזל אני מקבלת נכשלים?! מתוסכלת מזה שפתאום אני כבר לא זו שהמורים מתים עליה, שאני לא זו שמוציאה את התשעים שלה אחרי למידה שטחית ביותר. לא מתאים לי. לא מתאים לי בכלל ואני לא מצליחה להחזיר את עצמי למסלול.

אני לא יודעת איך זה יוצא. אני לא יודעת אם הצלחתי להעביר את כמה שקשה לי. אבל אני באמת לא מתפקדת. קשה לי עם הכל ואני לא מצליחה לחזור לעצמי. אני לא מוצאת שום דבר טוב להיאחז בו ומתפרקת לעיתים יותר מדי תכופות.
אני לא יודעת מה לעשות מכאן. בגדול העליתי את זה כדי שתבינו לאן נעלמתי ולמה אני שונה בזמן האחרון.
אני לא בטוחה אם אני מצפה לשמוע מכם שאלות או הערות או כל דבר אחר אבל אני רוצה לשמוע מכם משהו. מה שלא יהיה.

תודה לאלו מכם שקראו עד הסוף.
ליאור.

אבל מסתבר שברגעים עם מינון מדויק של השראה, מצב רוח, טעמים וריחות -

אני עוד זוכרת איך מציירים.

איך מבטאים את הרגש הזה במשיחות קטנות.

איפה מצלילים.

איך מציירים איכפתיות, אושר, רוגז, תקווה.

אין מעבירים מסרים מחאתיים.

איך הכל אמור להיראות.

יש מקום אחד שבו אני עדיין זוכרת איך שולטים.

ומקום אחד שבו אני מלמדת את עצמי מחדש.

יש את הדף, ויש אותי.

<אם רק היה לי סורק>

יום אהבה שמח (:

אני יודעת ששלי כזה.