אני תמיד מקטרת.
יכול להיות.
כשהכל טוב לי אין לי מה להגיד.. הכל בסדר. על מה יש להרחיב?
אני מעדיפה לדבר על דברים אחרים.
לדוגמא עליך.
אבל אתה לא רוצה לדבר על עצמך.
אתה סגור ואטום וחי בבועה כי ככה נוח לך
כי התבגרת מהר בעל כורחך וכי זה מקום מאוד טוב להיות בו
יכול לשוות לעצמך כל תדמית שתתאים לך, מי יגיד לך אחרת? מי באמת מכיר את מי שמסתתר מאחוריה?
אתה שם לב כמה שזה מעצבן אותי?
כמה שאני מרגישה מפגרת עכשיו?
כמה נמאס לי מהמקום הזה!
למה אני תמיד זו שנגררת חזרה?
שיורדת על ארבע?
חשבתי שיצאתי מזה ועכשיו אני כל כך כועסת על עצמי.
"תראו מי חזרה כמו כלבה קטנה" -מחייכת. "אני".
הרבה דברים לא בסדר כרגע.
עזוב הרבה, המון.
אבל יכולתי להסתדר עם זה. הם לא הציקו לי יותר מדי.
לא עד שאתה הגעת.
כוסאמא שלך.
אני שונאת אותך.
כי אתה משפיע עליי ככה.
כי אני נותנת לך.
כי אתה פשוט לא אמור להיות פה.
טל ואני זה... זה מעפן.
אני רוצה משהו אחר.
אני רוצה התחלה יפה, סיפור טוב, אני רוצה סיבות וסימנים.
אני רוצה מישהו שיהיה בטוח בעצמו.
שיהיה מצחיק וחכם ויפה.
ויקבל אותי כמו שאני.
עם כל השגעונות והמגרעות ועם הילד הקטן הזה שאני סוחבת אחריי לכל מקום.
עם האבן הזו שתטביע את היחסים ביננו.
אני רוצה סיפור אהבה.
ומוכנה לחיות עם העובדה שזה לא יקרה.
או לפחות לא בזמן הקרוב.
אבל עדיין פתיה לכל נצנוץ קטן באופק.
לא התקבלתי.
לא התקבלתי וזה מעצבן.
זה מרתיח.
אין לי מושג למה. אין לי איך לגלות.
נמאס לי להפסיד.
נמאס לי להיות הsecond best
אני רוצה לתת לך איזו סטירת מציאות
לצרוח עלייך שאת לא מתאימה
שלתת לך לעבוד עם ילדים זו טעות שאין כדוגמתה.
שאת שם בשביל עצמך. כמו שאת תמיד.
את מתנשאת ואנוכית ושוויצרית.
ואת יכולה להגיד שזה בגלל שאין לך משפחה תומכת
או שבגלל שאת לא מסוגלת להתחבר לרגשות שלך
אבל אלה תירוצים עלובים
איזור נוחות שצורח עלייך לצאת מתוכו
את כזו כי ככה נוח לך להיות
את רוצה לעמוד על כיסא?
לדבר על היכולות הבין אישיות שלך?
אין לך מה להגיד.
הכל שקרים.
את פשוט מלאה מעצמך.
ולי, ולה, ולכך החברות הכי טובות שלך, נמאס כבר מזמן.
זה אחד הדברים הגרועים שפרסמתי.
אבל הקיטור הזה היה חייב לצאת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
