אני חושבת שזה לעולם לא יסגר בשבילי.

פשוט כי הסגירה היחידה שהתקבלה על הדעת הייתה נצח.

ואת הנצח איבדנו.

אתה נוח לי.

פוף ענקי של אהבה.

לא, לא אהבה, סגידה.

מטומטמת.

או שאתה מטומטם.

לא אמרת מילה.

אני מחפשת זכרונות.

הפנים שלך כבר לא מספיקות.

אני לא זוכרת איך אתה מרגיש.

איך אנחנו הרגשנו.

אני רואה את הגוף שלך ולא זוכרת איך זה מרגיש להעביר עליו את הידיים.

או לנשק לך את החזה.

אני עדיין זוכרת איך אתה מגיב כשמנשקים לך את הנקודה המאוד ספציפית הזו בין האוזן לצוואר.

הכל נשמע כמו אידיליה אחת גדולה,

ואם זו הייתה אידיליה, למה הרסנו אותה?

אני חושבת שגם אם תחזור אני לא אתן לך להיכנס.

נוח לי עם עצמי עכשיו.

לא רוצה אף אחד.

לא נמשכת לאף אחד.

דברים שטותיים משמחים אותי.

אבל זה לא שאני באמת מאושרת.

זה אושר שמתלווה לשק הכאב הזה שיצרת לי.

לשם נעלמו הזכרונות שלי.

קרעים של יופי, עטופים בקיטש ואהבה - הנה עיסת הכאב הפרטית שלי.

היא כל כך כבדה שאני כבר לא מרגישה אותה.

למדתי לאהוב אותה.

כמו שלמדתי להשלים עם העובדה שאני אוהבת אותך.

פעם הייתי שואלת עד מתי.

התשובה ברורה.

הסגירה היחידה שמתקבלת על הדעת היא נצח.

אתה לעולם תהיה הגבר של חיי.

הסיבה והמסובב של כל פעולה פשוטה.

מה שיגרום לי לישר את הגב גם כשאני לבד בחדר.

אתה היחידי. אתה האחד.

אבל אני אהיה עם השני.

שמעצם הגדרתו, לא יהיה טוב מספיק.

איתך אני לא יכולה להיות.

גם לא אם הייתה לי האופציה.

גם לא אם היית יורד על הברכיים ולא מוכן לקום עד שאני אומר כן.

אני צריכה אותך שם.

כדי להרגיש שסגרתי את זה.

כדי להאמין לעצמי כשאני אומרת שאני לא אעשה את זה שוב.

אני צריכה לשמוע אותך אומר שאתה סולח.

יב יב.