את התמונה פשוט אהבתי.
אז, פנימייה. אה?
להתרחק מהמשפחה למשך זמן כה ארוך, ולחזור לביקור קצרצר. ואז שוב לנסוע. ואז לחזור, ואז לנסוע שוב.
בלי יותר מדי דרמות, לא צריכה את זה על הראש שלי.
אני לא יודעת למה אני כל כך רוצה את זה, טוב לי בבית. זה הבית שלי. נמאס לי כל הזמן לחפש ריגושים,
בכל מקום...למה כל כך קשה לי להתרגל לדבר הרגיל הזה? שלא משתנה, שקבוע.
אני בן אדם 'על בטוח' כזה. אני שונאת מסגרות קבועות, אני אוהבת אופציות נוספות, אפשרות אחרת. לברוח, לצאת. ואז לחזור-
איך שמתחשק.
אז למה אני כל כך רוצה לפנימייה הזאת?
בסך הכול מדהים שם, החופשיות הזאת. בלי עומס. לסיים את הלימודים וללכת לחדר שלך, לשבת, לקום, לטייל, לעשות שיעורי בית. לעשות מה שאת רוצה.
בלי ריבים מהבית, בלי דרמות. מנוחה. אבל אני כל כך על בטוח, שאני לא מסוגלת פשוט לארוז ולעזוב. ואם אני ארצה לחזור? אין דרך חזרה.
את פה ואת פה להרבה זמן.
כל כך מעיק לי פה.
פעם היינו יושבים לשיחות ארוכות כאלה, על סתם שטויות, או על דברים משמעותיים. היינו מתווכחים על פוליטיקה או סתם מדברים על איך בלימודים,
אבל עכשיו אין להם כוח, ובתכל'ס גם לי אין. מיצינו כנראה.
ואין לי מה לעשות בחוץ. אני תקועה פה, בכיף. בבועה הגדולה הזאת. שכולם כביכול נהנים מהחיים.
וזה הכול כל כך באשמתי, וזה הכול בגלל שאני מנצלת את החיים הקצרים האלה בלהיות ממורמרת מהחיים המסריחים שלי.
אני יוצאת מנקודת הנחה שיש לי את החיים הכי קקי בעולם.
אז בגלל זה אני מחפשת דברים חדשים לעשות, שזה יהיה לי בתור תירוץ. ש'הנה, עשית עם עצמך משהו'
פנימייה.
פשוט תודה למי שהמליץ בפוסט הקודם.
(:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
