הדרך למטה - הדרך למטרה.

לאט לאט זה מתגבר.

הדמעות עולות וממלאות את העיינים.

מחנק בגרון .

אין אויר , בכי , כאב.

המחשבות רצות ,

דוחפים עוד קצת ועוד קצת ,

עמוק יותר , עמוק יותר ,

הופה , התכווצות ,

שיעול, כאב.

אחת , שתיים ,שלווש ,

עמוק יותר חזק יותר .

כאבים , התכווצויות ,

דמעות יורדות , חניקה .

ואז זה יוצא.

מה יוצא ?

התסכול , הרעל

האוכל.

ברך נופלת על הריצפה ,

אחריה מגיעה גם השניה .

הראש מונח על האסלה ,

שקט דממה .

המדעות ממשיכות לרדת ,

הגרון השורף מנסה לעכל .

ההתכווצויות לאט לאט עוברות.

דקה מנוחה .

לאט לאט , רגל אחר רגל קמים.

מנגבים את הפנים , במים וסבון.

נושמים 3 נשימת ארוכות .

מנגבים את הדמעות.

מורחים חיוך על הפנים ,

ויוצאים .

כל מה שקרה , נשאר שם בפנים.

את זה אף אחד לא ידע .

רק אני , השרותים והמראה.

רק משהו אחד קטן לפני יציאה ,

מסתכלים טוב טוב במראה.

אכזבה.

המראה המשתקף הוא אכזבה .

הדמעות חוזרות ,

אבל לא נותנים להם לצאת ,

אסור שיראו שבכינו

שיראו את הכאב.

זה לא ניתן לשליטה ,

מרימים מבט אל המראה ,

והיא שם מופיעה,

'אנה'

היית , או סתם אגדה ?

ה'אנה' שלי

היא אני הרזה , אני עם העצמות הבולטות ,

אני שמקיאה מים , כי אין עוד אוכל להקיא.

'אנה ' שלי היא רזה , רזה כ''כ .

''אנה'' לא קיימת , היא בטוח כל אחד ואחד ,

אנה היא מה שאנחנו רוצים לראות ולהאמין שקיים

שיתן לנו כוח .

אז אנה , היית או אגדה ?