הצג תגובות כאן

אי שם, זורם בתוך דמי, מסתתר מאחורי תאים אפורים במוחי, חי לו ידע חשוב מאוד. ידע מסווג מאוד. ידע שהמונים היו הורגים בשבילו, שלא לומר לקנות במיליונים. גאידמק היה מוכר כל קבוצה שאי פעם היתה לו, אילו היו מציעים לו בתמורה את אותו סוד מדיני.

במשך דורות, רבים ואמיצים ניסו לחלץ ממני את אותו סוד, אך ללא הועיל.

שפתיי נותרו חתומות, וראשי נד באותו סירוב עיקש. העיקר לא להיכנע לסחיטות ולזמר.

ועכשיו, (אני אפסיק לבלבל לכם ת'מוח ואגיע לפואנטה), קוראים מופתעים ישאו את פניהם הזורחות השמימה כאות תודה, ברקע יתנגנו צלילי "הללויה! הללויה!" זאת משום,(נו, יותר מהר), שאני עומדת לחשוף, פה בשידור חי, ללא התראה מוקדמת, לעיני כל עמ"י, את...

הנוסחא הסודית של הפסטה המוקרמת!!!!!!1

היי! לאן אתם הולכים?! למה בוז?? לא עם העגבניותת!! חס וחלילה עגבניות!! עם שמנת???

אוקיי, אז זה לא כזה שוס, אני מודה. ואז מה אם מתחתי אתכם כל כך בשביל מתכון עלוב שלא יזיז לאיש אם הוא ילך איתי לקבר (בעוד 120 שנה טפו טפו)? אם נצא מנקודת הנחה שלעולם לא תצא לכם פסטה כשלי, (ננהה בננהה.. אהמ.), אני מתירה את המתכון לפרסום. מוכנים? למקומות, היכון, צא!

בדיוק כשנדמה לך שמימשת את כל שאיפותך, ששלחת יד והנה אתה נוגע במטרה, אתה עולה על מוקש שמחזיר אותך 10 מטר אחורה. אני מאמינה שאת המוקשים האלו אנחנו שותלים בעצמינו. חופש הבחירה אינו מושג ערפילי. אם נרצה מספיק חזק- נבחר בטוב.

"הפחד העמוק ביותר שלנו הוא לא שמא אנחנו חלשים מדי.

הפחד העמוק ביותר שלנו הוא שאנחנו בעלי עוצמה שמעל כל שיעור.

זה האור שבנו- לא האפלה שבתוכנו, שמפחיד אותנו יותר מכל.

אנחנו שואלים את עצמינו איזו זכות יש לי להיות מבריק, מוכשר, ואהוב?

למען האמת, איזו זכות יש לך שלא להיות?!

אין שום דבר נאור בלהצטמק כדי שאחרים לא ירגישו חסרי ביטחון.

ככל שניתן לאור שלנו להאיר- אנחנו מעניקים, בלי מודע, רשות לאחרים לעשות כמונו.

ככל שנשתחרר מהפחדים שלנו, נוכחותינו תשחרר אחרים מפחד"

[נלסון מנדלה. דיר באלק אם לא קראתם]

אז מה בעצם מונע מאיתנו לשחרר את עצמינו לחופשי? להרשות לעצמינו להוציא את הטוב הגלום בנו, לממש את עצמינו בלי פחד מהאחרים? להרפות את ההדק ובאמת לגעת בטוב החבוי בשורשי נשמתינו? להוריד את המסכה?

  היה וצדו עיניכם ספר שכריכתו אומרת "הכיסא הריק/ ר' נחמן מברסלב", היאבקו בכל כוחכם עם לקוחות פוטנציאלים הנועצים עיניהם בשלל, ושלמו מיידית, כדי למנוע מבוכות. אם תרחיקו לכת וגם תקראו אותו, תבינו על מה אני מדברת. הוא ספר מדהים. הוא מלקט אמרות של רבנו הקדוש מכל ספריו. וחבר'ה, מדובר פה ביותר מאמונה. זאת דרך חיים. אז הנה הטריילר- תתאמצו להבין-

1.

"אל תחזור על שגיאותיהם של אלו הדבקים בהרגליהם

מתוך מחשבה שאין ביכולתם להשתנות.

אם אתה חפץ בהשתנות באמת ובתמים,

והנך מוכן להשקיע את כל המאמצים הנדרשים,

תוכל להתגבר ולשנות כל הרגל."

"זכור תמיד:

לעולם לא יושם בפניך מכשול

שאין בכוחך להתגבר עליו."

2.

"לעולם אל תיכנע לרגשות בדידות.

בכל מקום בו אתה נמצא, אלוקים קרוב אליך."

"זכור:

תחושת הריחוק מאלוקים זוהי רק תחושה אישית,

אין זו מציאות."

3.

"חפש תמיד את הטוב בתוכך.

התמקד בטוב הזה. הבלט אותו!

כך תוכל להפוך אפילו דיכאון לשמחה."

4.

"מוטב להיות פתי המאמן לכל דבר,

מאשר ספקן שאינו מאמין לדבר-

אף לא לאמת."

5.

"האם שמת לב לעובדה, ששכל שמתרחקים

אנשים מן האמת,

כך הם סוברים שאדם הסר מרע

הוא שוטה?!

כשהאמת איננה קיימת בעולם,

כל מי שחפץ לסור מרע,

אין לו ברירה,

אלא לשים עצמו כשוטה."

6.

"צא ונסה לנצח את האלוקים.

אמנם כן, האלוקים חפץ בניצחוננו.

הוא רוצה שנמשיך להתפלל עוד ועוד,

עד ש"נכריחו" למחול לנו."

7.

"מציאת השמחה האמיתת היא הקשה שבמשימות הרוחניות.

אם הדרך היחידה לשמח את עצמך

היא בעשיית מעשה שטותי שאינו פוגע בזולת,

עשה זאת!"

"דיכאון גורם לנזק רב.

השתמש בכל תכסיס העולה על דעתך

בכדי להביא את עצמך לידי שמחה."

8.

"היום אתה חש מרומם.

אל תיתן לימות האתמול ולימות המחר להשפיל את רוחך."

"אם למרות רצונך לשמוח אתה חש מדוכדך,

שאב כוחות מתקופות שמחות שהיו בעבר.

בסופו של הדבר, השמחה תשוב אליך."

9.

"אל תטעה בין שברון לב לבין עצבות ודיכאון.

דיכאון הוא כעס,

תלונה נגד האל משום שלא נתן לך את מבוקשך.

אך כשלבך שבור,

דומה אתה לילד קטן הבוכה משום שאביו נמצא רחוק ממנו."

10. (אחרון, תחזיקו מעמד)

"עשה לעצמך מנהג קבוע להתבודד ולהגות מדי יום ביומו.

בטא את מחשבותיך ורגשותיך הכמוסים ביותר בפני האלוקים בכל יום,

בשפה בה אתה חש בנוח.

שוחח עם האל כשם שאתה משוחח עם חברך הטוב ביותר.

ספר לו הכל."

Do you remember where you're coming from?!

[תמונה זו נלקחה מבלוגו של הKotzker, נהרו בהמוניכם=) ]

"בוקר טוב, יעלי?" נשמע בן קול מתוך השפורפרת, אותו אני מזהה כדודי האהוב.

  "יש לנו היום הלוויה.. לשמור על הילדה.. דחוף.. אפשר.. קשה.."

עשיתי חישוב פיננסי מהיר והגעתי למסקנה שאני בגרעון כלכלי ועליי לעשות זאת בכל מחיר. (לא פחות מ-20 לשעה).

וכך מצאתי את עצמי עולה על אוטובוס בין-עירוני ומשוטטת בעיר הזרה בעקבות הבלוק של המטפלת- בו שהתה הפעוטה.

זו, מיאנה בעקשנות לצאת את מפתן הדלת בטענה ש"אבא. אבא. אבא", וגם"אבא. אבא".

  "זוכרת שדיברנו בטלפון שנשחק ויהיה כיף?!?!" שאלתי באיום את הילדה, שרק נצמדה למטפלת וגמלה בליבה שגם אם התקיימה עסקה כזו, הרי היא מבוטלת רשמית.

לאחר שידולים והבטחות שפנינו מועדות לאבא, הודיתי למטפלת והוצאתי את העגלה מהבניין, נזכרת שבפעם האחרונה שעזרתי לאבי עם העגלה בסופר, זה הסתיים בכי רע. והפעם חיי ילדה מוטלים על הכף ולא בוטנים במשקל.

אז זגזגתי כל הדרך אל היעד, קוראת את פרק כ' בתהילים הלוך וקרוא.

יופי. עכשיו מה אני עושה איתה ב-4 שעות הקרובות?! נשמתי עמוק לפני שנכנסתי למצב היפראקטיבי, משל הייתי יובל המבולבל, שיבדל לחיים ארוכים.

"איזה כיף!! בואי נוריד אותך מהכיסא.."; "איזה חרוזים מדהימים! מי קנה לך? לא.. לא לזרוק!! הנה ככה.. לא ככה!!"; "הכדור דור דור איש קטן עושה קפ.."; "הרכבת הרכבת בואו ילדים לשבת!!";

  "עכשיו נלך לאכול כי יעלי גוועת ברעב", הצהרתי חגיגית.

"בינהה!! פתהה!!" תבעה הילדה.

  "מצטערת. לא הבנתי. שוב?"

חוטים מתקשרים במוחי ונורה נדלקת. "אה, גבינה בפיתה!" התחלתי לכרכר מסביב לגבינה כילד רעב שלא ידע אוכל מימיו.

-10 minuts later-

"ואיזה ריח מעולה יש לה.. היא בטח טריה", עשיתי תנועות רחרוח, והילדה אחרי בהתלהבות. אך מיד הפסקתי כשקלטתי שהעניין מתחיל להביך, אז מרחתי את הגבינה והושטתי לילדה הנרגשת.

"רוצה נראה יובל המבולבל??" דילגתי בצהלה לעבר הממיר, גוררת אחרי את הילדה המשועממת.

  "ססום!" סיכמה הפעוטה במילה את רצון הוד מעלתה.

"שוב?" הרמתי גבה.

  "ססווםם!! ססום!!"

"אה" שמחתי כמבינת דבר "נראה יובל המבולבל!", ופצחתי בשירה מרנינה של שיר הנושא.

  "ססווםםם!" בשלב זה פקעו עצביה של הילדה והיא פצחה בבכי מר תוך כדי הטחת הפיתה המושקעת על פני כדי להמחיש עד כמה היא רצינית.

"את לא מתכוונת לרחוב סומסום, הלא כן?"

הוד מעלתה אישרה את דברי בסמכותיות. חבל. דווקא תפסתי ממנה ילדה מודרנית שלא מושפעת מזרמים אורבניים והתרפקות על העבר המונדולרי שלא היה לה. (אין לי שמץ מה זה אומר, אבל זה נשמע טוב).

אחרי 2 פרקים של יובל המבולבל (לא היה ססום בV.O.D), התרווחתי בכורסת העור ושמתי לי "הפיג'מות", עם קערת קוקו ביד אחת ופטל בשניה, נהינית מהחיים הטובים בעוד הפעוטה מימיני נושמת בשלווה.

 -צלצול טלפון-

"כן אמא. כן כן. היא אכלה שתתה. כן עכשיו היא ישנה ו.."

  "היא ישנהההה?!?!"

"משהו לא תקין?.. אסור שהיא תישן? אב.. ג.. כי.. היא לא תירדם בלילה?.. עכ.. ביי!!"

עוד טלפון. הפעם אבי הפעוטה בשפופרת, מודיע שהוא יגיע בעוד כ-10 דקות ושואל לשלום הילדה. הרגעתי את האב המודאג שהיא משחקת ועירנית ל-ח-ל-ו-ט-י-ן בעודי מנענעת אותה בכל כוחי, חוטפת בעיטות בעין אחת ואגרופים בשניה.

אני יודעת. צריך להרעיף אהבה על האויב! שיננתי ססימאות מלפני שנתיים וניסיתי ליישמן.

עשיתי הכל. חיבקתי. נישקתי. שרתי שירים. אפילו מרחוב סומסום, וכל מה שזכיתי לו היתה סטירת לחי. תרתי משמע.

  "בבקשהה.. תתעורריי!!" פרצתי בבכי ככורעת על מיטת חולים (ח"ו). "במה טעיתי?!? לאא.. עשיתי הכל..איך יכולתי להיכשל כך?!?! אני אשיר שירים.. אביא לך שלוק!!"

למילה "שלוק" היתה השפעה מיידית. הילדה פקחה את עיניה ונעצה בי מבט חשדני ביותר.

  "שוק?" חזרה אחרי כלא מאמינה.

חייכתי לעצמי בסיפוק. אוקיי. אז ההורים לא מרשים שלוקים . אבל מה אם.. אני זו שאכלה אותם?!?! אהא!.

כעבור 3 דקות אביה צלצל והציע לי בנדיבות טרמפ לתחנה מרכזית, וביקש שאוריד את הילדה.

נעלנו את נעלינו, חגרנו את מותנינו, וארזנו את שקינו, והילדה הוכרחה לנשק את המזוזה. כל הדרך למטה שטפתי את מוחה בעלילות היום הקודם וביחד "נזכרנו" כמה כיף היה לנו להשחיל חרוזים, להכיר את הבובה שלומית, להכין פיתה עם קוטג', לראות יובל המבולבל, ולהרכיב לגו (אותו השארתי במרכז הסלון, כראיה).

  "היה לנו כיף!!" אני חוזרת באוזני הילדה בפעם המי יודע כמה, ונכנסת לתוך האוטו בדלת האחורית.

הפעוטה רצה לאביה וקופצת עליו בהתרפקות חסרת מעצורים משל השתתפה בווימבלדון.

  "נו, איך היה מתוקה?"

"היה כיףףף!!" מחייכת הפעוטה מאוזן לאוזן. משימה הושלמה.