והכאב מפעם ברקותיי והולם. והניגון תמיד אותו ניגון. ניגון עצוב וחרישי. עם שינויים קלים בפזמון. לעיתים הוא נשמע ללא סיבה, סתם מכורח הנסיבות. נסיבות החיים. והעיניים נעצמות מאליהן. לא מעייפות. אלא מיאוש. מויתור חד משמעי על הכל. אפילו על ההתמודדות. גם לזה אין כח. במיוחד לזה. ושוב הרצון היחידי הוא לברוח. לסרוק דרכי מילוט אפשריות מהזירה. מהחיים. והרצון הוא רק לדבר עם מישהו. ואיתו בלבד. אבל האדם הזה איננו לצידי. שוב מכורח הנסיבות. מאילוצי החיים. וגם אם הייתי מדברת איתו לא היו יוצאות המילים מפי. רק אנחת יאוש ארוכה שאמורה לספר הכל. והוא היה בורר את המשמעויות מתוך אותה אנחה. רק הוא ידע לעשות זאת. אין מילים לתאר את הגעגוע לאדם שעזר לי מכל. ליחידי שיכל לרומם אותי מכל המטענים בהם שקעתי. היחידי שידע מי אני באמת, שראה את הנפש דרך העיניים והצליח לדחוף אותה למעלה. רוחנית וגשמית כאחד. אבל עכשיו כל העומס הכבד הזה, המשא המכביד על ליבי, פשוט נשאר שם. מצטבר עם השעות, הימים, החודשים. והוא שיכול לקלף אותם נמצא הרחק. וסחיבת המשא קשה היא מנשוא. כמעט בלתי אפשרית. ואני, אני רוצה כל-כך הרבה. ואני לא רוצה כלום. יש בי כמיהה עמוקה לעשות זאת במקומו, ואין בי כוח שידחוף אותי לעשות זאת. ואני משתוקקת למועמד ראוי שימלא את חסרונו. אך כל המועמדים קטנים הם לחלל הרחב. ואני יודעת שזה רק זמני. אבל זמני יותר קבוע מזה עוד לא הכרתי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
