הצג תגובות כאן

"בוקר טוב, יעלי?" נשמע בן קול מתוך השפורפרת, אותו אני מזהה כדודי האהוב.

  "יש לנו היום הלוויה.. לשמור על הילדה.. דחוף.. אפשר.. קשה.."

עשיתי חישוב פיננסי מהיר והגעתי למסקנה שאני בגרעון כלכלי ועליי לעשות זאת בכל מחיר. (לא פחות מ-20 לשעה).

וכך מצאתי את עצמי עולה על אוטובוס בין-עירוני ומשוטטת בעיר הזרה בעקבות הבלוק של המטפלת- בו שהתה הפעוטה.

זו, מיאנה בעקשנות לצאת את מפתן הדלת בטענה ש"אבא. אבא. אבא", וגם"אבא. אבא".

  "זוכרת שדיברנו בטלפון שנשחק ויהיה כיף?!?!" שאלתי באיום את הילדה, שרק נצמדה למטפלת וגמלה בליבה שגם אם התקיימה עסקה כזו, הרי היא מבוטלת רשמית.

לאחר שידולים והבטחות שפנינו מועדות לאבא, הודיתי למטפלת והוצאתי את העגלה מהבניין, נזכרת שבפעם האחרונה שעזרתי לאבי עם העגלה בסופר, זה הסתיים בכי רע. והפעם חיי ילדה מוטלים על הכף ולא בוטנים במשקל.

אז זגזגתי כל הדרך אל היעד, קוראת את פרק כ' בתהילים הלוך וקרוא.

יופי. עכשיו מה אני עושה איתה ב-4 שעות הקרובות?! נשמתי עמוק לפני שנכנסתי למצב היפראקטיבי, משל הייתי יובל המבולבל, שיבדל לחיים ארוכים.

"איזה כיף!! בואי נוריד אותך מהכיסא.."; "איזה חרוזים מדהימים! מי קנה לך? לא.. לא לזרוק!! הנה ככה.. לא ככה!!"; "הכדור דור דור איש קטן עושה קפ.."; "הרכבת הרכבת בואו ילדים לשבת!!";

  "עכשיו נלך לאכול כי יעלי גוועת ברעב", הצהרתי חגיגית.

"בינהה!! פתהה!!" תבעה הילדה.

  "מצטערת. לא הבנתי. שוב?"

חוטים מתקשרים במוחי ונורה נדלקת. "אה, גבינה בפיתה!" התחלתי לכרכר מסביב לגבינה כילד רעב שלא ידע אוכל מימיו.

-10 minuts later-

"ואיזה ריח מעולה יש לה.. היא בטח טריה", עשיתי תנועות רחרוח, והילדה אחרי בהתלהבות. אך מיד הפסקתי כשקלטתי שהעניין מתחיל להביך, אז מרחתי את הגבינה והושטתי לילדה הנרגשת.

"רוצה נראה יובל המבולבל??" דילגתי בצהלה לעבר הממיר, גוררת אחרי את הילדה המשועממת.

  "ססום!" סיכמה הפעוטה במילה את רצון הוד מעלתה.

"שוב?" הרמתי גבה.

  "ססווםם!! ססום!!"

"אה" שמחתי כמבינת דבר "נראה יובל המבולבל!", ופצחתי בשירה מרנינה של שיר הנושא.

  "ססווםםם!" בשלב זה פקעו עצביה של הילדה והיא פצחה בבכי מר תוך כדי הטחת הפיתה המושקעת על פני כדי להמחיש עד כמה היא רצינית.

"את לא מתכוונת לרחוב סומסום, הלא כן?"

הוד מעלתה אישרה את דברי בסמכותיות. חבל. דווקא תפסתי ממנה ילדה מודרנית שלא מושפעת מזרמים אורבניים והתרפקות על העבר המונדולרי שלא היה לה. (אין לי שמץ מה זה אומר, אבל זה נשמע טוב).

אחרי 2 פרקים של יובל המבולבל (לא היה ססום בV.O.D), התרווחתי בכורסת העור ושמתי לי "הפיג'מות", עם קערת קוקו ביד אחת ופטל בשניה, נהינית מהחיים הטובים בעוד הפעוטה מימיני נושמת בשלווה.

 -צלצול טלפון-

"כן אמא. כן כן. היא אכלה שתתה. כן עכשיו היא ישנה ו.."

  "היא ישנהההה?!?!"

"משהו לא תקין?.. אסור שהיא תישן? אב.. ג.. כי.. היא לא תירדם בלילה?.. עכ.. ביי!!"

עוד טלפון. הפעם אבי הפעוטה בשפופרת, מודיע שהוא יגיע בעוד כ-10 דקות ושואל לשלום הילדה. הרגעתי את האב המודאג שהיא משחקת ועירנית ל-ח-ל-ו-ט-י-ן בעודי מנענעת אותה בכל כוחי, חוטפת בעיטות בעין אחת ואגרופים בשניה.

אני יודעת. צריך להרעיף אהבה על האויב! שיננתי ססימאות מלפני שנתיים וניסיתי ליישמן.

עשיתי הכל. חיבקתי. נישקתי. שרתי שירים. אפילו מרחוב סומסום, וכל מה שזכיתי לו היתה סטירת לחי. תרתי משמע.

  "בבקשהה.. תתעורריי!!" פרצתי בבכי ככורעת על מיטת חולים (ח"ו). "במה טעיתי?!? לאא.. עשיתי הכל..איך יכולתי להיכשל כך?!?! אני אשיר שירים.. אביא לך שלוק!!"

למילה "שלוק" היתה השפעה מיידית. הילדה פקחה את עיניה ונעצה בי מבט חשדני ביותר.

  "שוק?" חזרה אחרי כלא מאמינה.

חייכתי לעצמי בסיפוק. אוקיי. אז ההורים לא מרשים שלוקים . אבל מה אם.. אני זו שאכלה אותם?!?! אהא!.

כעבור 3 דקות אביה צלצל והציע לי בנדיבות טרמפ לתחנה מרכזית, וביקש שאוריד את הילדה.

נעלנו את נעלינו, חגרנו את מותנינו, וארזנו את שקינו, והילדה הוכרחה לנשק את המזוזה. כל הדרך למטה שטפתי את מוחה בעלילות היום הקודם וביחד "נזכרנו" כמה כיף היה לנו להשחיל חרוזים, להכיר את הבובה שלומית, להכין פיתה עם קוטג', לראות יובל המבולבל, ולהרכיב לגו (אותו השארתי במרכז הסלון, כראיה).

  "היה לנו כיף!!" אני חוזרת באוזני הילדה בפעם המי יודע כמה, ונכנסת לתוך האוטו בדלת האחורית.

הפעוטה רצה לאביה וקופצת עליו בהתרפקות חסרת מעצורים משל השתתפה בווימבלדון.

  "נו, איך היה מתוקה?"

"היה כיףףף!!" מחייכת הפעוטה מאוזן לאוזן. משימה הושלמה.