ורציתי לעלות. גבוה. לראות את האור. נכון לעכשיו זה בדיוק מה שבא לי לעשות. בעצם אני לא יודעת מה בא לי לעשות. הוי לבלבול והוי לתסכול.
גבירותיי ורבותיי, אני גאה להכריז ששברתי שיא ב"תקופה הגרועה של חיי". ה"תקופה הגרועה בחיי" היא תכנית ייחודית שנוסדה עוד לפני שאני זוכרת את עצמי, ומציינת נק' מפנה קשות בחיי. מעת לעת, אני עוברת משברים שמדורגים ברשימה וירטואלית במוחי לפי חומרתם ורמת הסבל והייאוש שהם נושאים בחובם.
ועכשיו, קהל נכבד, משבר טרי לוקח את כולם בסיבוב ומזנק לראש הטבלה. הם היו קשים, אבל לא כמו זה. שהרגשתי את החלל הולך ונפער בתוכי. אם הוא מתכווץ- זה רק מהכאב. אם הוא מתמלא- זה רק מהדמעות,שמתאדות כהרגלן בטבע. עוד לא ראיתי מסביבי את כולם גדלים ואני תקועה במקום בגלל פאקים של אנשים אחרים, שאני הולכת ומסגלת לעצמי בלית ברירה עם הזמן. הזמן שמשפשף ומשנה אותי. אם יש לי כוחות נפש, שיפגינו נוכחות, שיועיל במשהו. במה האפקטיביות שלהם באה לידי ביטוי אם לא עכשיו? כשאני קונה נעליים?
"אומרים השמים כחולים מעלינו, מלאים באורות. אולי יום אחד אוכל גם אני לראות? ונפלתי לארץ. בשקט. עצמתי עיניי. אטמתי ליבי. והרגשתי איך אני מתפרקת מכל כאביי, מכל בדידותי". מתי זה ייגמר? האם למישהו איכפת?
ותודה להוריי שהביאוני עד הלום.
הא. זאת לא חוכמה כשיש לך אווז.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
