הצג תגובות כאן

הכאב הולם ברקותיי, צורך עז באוויר צח ממלא אותי. אני פוסעת בשקט לאורך המסדרון, בכל זאת, כבר 3:00.

אני עוברת את מפתן הדלת לעבר המרפסת ומביטה בשמיים זרועי הכוכבים. קרירות הלילה אופפת אותי.

רוח רחישית חולפת על פניי וסומרת את שערותיי. אני נושאת את עיני לירח המלא. שוב. פחד פתאומי ובלתי

מוסבר מציף אותי לכמה רגעים חטופים. תקופות רבות בחיי הייתי מבלה במחשבות מול הירח.

בסיומו של עוד יום סתמי, הייתי יושבת במרפסת, מניחה את רגליי על המעקה, ושופכת את מחשבותיי מול

אורו הקסום של הירח. מסדרת וממיינת אותם.

פעמים רבות עשיתי זאת עד שנדמה שהירח הוא זה שמכיר אותי טוב מכולם. הוא זה שליווה אותי והקשיב

לי בסבלנות אין קץ, בדממה אופיינית לכל מחשבותיי הפתלתלות. הוא ידע להאיר לי את הדרך ולהזכיר לי

שיש תקווה. הוא יודע. הוא הרי היה שם. גם אז. לטוב ולרע. ועכשיו ללא ספק רע. מה לעזאזל עשיתי?

אני מצטמררת מעצם המחשבה. מתרכזת. מנסה לבקש סליחה מה', אך לתוך ליבי מזדנבת תחושת אפתיות

שניה לפני. חוט המחשבה ניתק, וחוזר חלילה.

מנסה לעודד את רוחי עם לריסה, מתחילה לנגן "Wild horses" אך מבינה שגם היא לא תעזור עכשיו.

אז מה כן יעזור עכשיו? מחשבה בלתי נגמרת.

נדמה שככל שאנו מתפתחים החיים פוקחים את עינינו לראות אותם כפי שהם באמת, ללא המסכות הוורודות

והנוגות שעטפו אותם בילדותנו. התמימות הערפילית שאפפה את חיינו הולכת ומתפוגגת לה.

לא עוד חיים פשוטים ונטולי דאגות. את מקומם תופסים חרדות על מהותנו. מי אנחנו? למה? וכמה?

היתרונות הטמונים בנו שעמדו באור הזרקורים בעבר, מפנים את מקומם לחסרונות. לכישלונות.

לשאלות הרבות שמאיימות להטביע אותנו בדמעות של עצמנו.

ורק הוא יהיה שם, הירח, וידע את שעמדתי לומר. זה רק אור הירח.

          כשאלוקים ברא את החושך, הוא ברא לנו ירח שיראו איך אנחנו בודדים. 

                     את הירח שם גבוה שלא נוכל לנגוע, ויש כמה שעדיין מנסים