אמאל'א

זה בעצם המשך לפוסט הקודם ולשיחה בתגובות. מצטערת על העידכונים הרבים, בדרך כלל זה לא קורה שאני מדליקה פוסט בפוסט.

בתגובות נגעתי בנקודה שמאוד מצערת אותי ביחסים שלי עם אמא ועם חלק מבני המשפחה שלי. הקושי בתקשורת. אולי זה קורה בעיקר במשפחות כי הרגש כל כך טעון בפגיעות של שנים, או בגלל הקירבה הגדולה והאיכפתיות.

השאיפה שלי היא לחלוק רגשות, מחשבות, פגיעות,, כל דבר שעובר עלי, עם האנשים הכי קרובים לי. כך אני מרגישה אינטימיות וקירבה. אני מצליחה לעשות את זה עם הילדים, רוב הזמן. עם ממיע, חלק מהזמן, ועם אמא שלי כיום, כמעט בכלל לא. מתי זה מתחרבן? אני חושבת שמתי שאנחנו מתערבבים איתם. כשהבעיות שלהם הופכות לבעיות שלנו.

אמרתי אתמול לירדן ולזוהר שברגע שהם מספרים לי על בעיה שלהם, היא הופכת לבעיה שלי ואני רוצה לפתור אותה. 

אמא שלי סובלת מאותה בעיה, ואין לה סבלנות לפרטים, אין לה רצון להכנס לעומק, היא רוצה פתרון פרקטי שיעלים את הבעיה. לזרוק את מה שלא עובד, לוותר על מה שקשה, לשמור רק דברים מושלמים.

יש בי את זה, אבל אי אפשר להגיע עם הגישה הזאת מעבר לנקודה בה דברים נעשים מורכבים וקשים באמת. שם צריך לבחור, לשנות את הגישה או לוותר על ההתקדמות. בחרתי לשנות את הגישה וזה מאוד קשה לי, גם כי הגישה הזו טבועה בי ואני הולכת נגד עצמי, וגם כי ההתקדמות מאוד איטית.

גם עם הילדים וגם עם ממיע, מאוד קשה לי להתסכל מהצד כצופה ולא להתערב. כתבתי להתסכל מהצד ולא להסתכל בטעות, אבל זאת טעות שמשקפת משהו. אני מתסכלת מהצד. 

היום רבתי עם ממיע בדיוק על דבר כזה. הוא כעס שהתערבתי. אני כבר כמעט ולא מתערבת לו, צופה מהצד ואומרת לו מה אני חושבת, אבל לא עושה במקומו ולא לוחצת חזק על שינוי. הפעם יצא ששיחת הטלפון היתה בדיבורית באוטו, סוכן מכירות שהתקשר בפעם השלישית ואמרתי לו שממיע לא מטפל בזה ושהוא לא הכתובת. ממיע כעס עלי שהתערבתי ואני כעסתי עליו שהוא לא משתנה. שהוא לא מעביר קו ברור לאנשים שמולו, חוץ ממולי. מול אין לו בעיה להעביר קווים. אני שומעת אותו מתוסכל, שנים, מול בוסים שאומרים לו מה לעשות, והוא לא אומר להם את הצד שלו. אני שומעת אותו מתוסכל ולא פועל, וזה משגע אותי. כי הבעיה שלו הופכת לבעיה שלי אבל אין לי יכולת לפתור אותה בעצמי. שם קורות התאונות. תאונות התקשורת. תאונות הפגיעה. 

 המקום בו הכי קשה לעזור לאדם הכי קרוב, ונגרמת פגיעה מהניסיונות.

שנינו נפגענו. אני נפגעתי מזה שהוא אמר שאני מתערבת בצורה תוקפנית, ואז אמרתי שזה מתסכל אותי לראות אותו מתלונן על אותם דברים ותקוע בתוכם ולא משנה את עצמו אפילו סנטימטר. אני חושבת שיש לזה פוטנציאל לפגיעה, במיוחד כי יש בזה אמת. כנראה גם במה שאמר יש אמת.

אמת היא לא כזה להיט, מה אני אגיד לכם.

צריכה לעבוד עכשיו. לא מבטיחה שלא להמשיך בהמשך. 

את הספרים של אן טיילר לא צריך לשפוט לפי הדמויות או העלילה אלא עד כמה הקורא יכול ללמוד מהם על עצמו. כמו שקוראת אחרת כתבה: את הספרים שלה לא קוראים, אלא נכנסים אליהם. הספר האחרון שלה "גליל של חוט כחול" טווה את הסיפור של ארבעה דורות של משפחה אחת והבית שבו הם גרים. השאלות שאני שואלת את עצמי כשאני קוראת הן על היחסים שלי עם אמא שלי, אבא שלי ז"ל והילדות שלי. אולי צריך להטביע מושג חדש של "בת מספיק טובה" כי בת מאוד טובה אני לא. שלושה מהילדים של רד ואבי נשארו במרחק 20 דקות נסיעה מבית ההורים. כשאבי ורד מזדקנים הבן הקטן ומשפחתו חוזרים לגור איתם כדי לדאוג להם מקרוב. הבן הרביעי אף פעם לא היה טוב בלשמור על קשר, או להיות קרוב. אבל שלושה ילדים נשארים במרחק 20 דקות מהבית ובקשר קרוב להורים. אצלנו אף אחד לא שמר על מרחק כזה. אנחנו שומרים על קשר מרחוק. נפגשים בחגים. אני מנסה להתקשר לאמא שלי יותר בזמן האחרון, אבל לא מגיעה לתדירות גבוהה במיוחד לא בביקורים. בביקור האחרון שאני לא לגמרי זוכרת מתי היה, היא אמרה לי שהשמנתי וזה פגע בי. הלכתי לעובד זר שם השארתי תגובה שתיעדה את הפגיעה, זה היה לפני חודש. במקרה הפוסט האחרון של עובד זר הוא על אמא שלו. 

אני דואגת לאמא שלי שבריאותה וכוחה הולכים וכלים. אני דואגת לה מרחוק, כי אני בצפון והיא במרכז, ואני עמוסת ילדים ועבודה. אבל המרחק הוא לא רק פיסי, אני חושבת שהייתי מרגישה פחות רע עם המרחק הפיסי אם היתה קירבה ריגשית גדולה יותר, אם הייתי יודעת לנחם ולעודד אותה במילים. כשהייתי קטנה היא היתה מחכה לברכות שלי ליום ההולדת שלה. הייתי יודעת לשמח אותה במילים שמספרות לה עד כמה היא אמא טובה. שמחתי לשמח אותה. אני לא זוכרת בדיוק עד מתי. אני קושרת את המתי לנישואין שלי לממיע והשנים שאחרי, במיוחד לשנים בחו"ל. לפני שטסנו היינו באים הרבה יותר, אומנם גרנו יותר קרוב והיו לנו פחות ילדים ועבודה פחות לחוצה, אבל זה לא רק הפרטים האלו. היתה קירבה ריגשית יותר גדולה. 

אני חושבת שהרבה יותר סלחתי או לא שמתי לב לדרך בה היא מדדה אותי, כי זאת היתה הדרך בה אני מדדתי את עצמי ואת ממיע. במהלך השנים בחו"ל נדרשתי לוותר על קנה המידה הזה ולמצוא דרך חדשה להסתכל על עצמי ועליו. אני חושבת שהשינוי הזה גרם לי להיות מאוד רגישה וחסרת סבלנות להסתכלות שלה עלי ולחוסר הסבלנות והערכה שלה לכל מה שלא קורה מיד (ראו פוסט קודם. זה טבוע גם בי). כשחזרנו מחו"ל הרגשתי שהמשפחה שלי התפרקה כי אבא כבר לא היה כאן לחבר ביננו. זה לא שאבא היה האדם הכי חברותי ונעים, אבל כשהוא היה בחיים הם היו ההורים שלנו והבית שלהם היה הבית של המשפחה שלי. זה כבר לא היה הבית בו גדלתי, הם עברו כשהיינו בחו"ל, אבל זה היה הבית שלהם. המרכז של המשפחה המורחבת שלנו. כשאבא נפטר הוא השאיר את אמא לבד וכשחזרנו מחו"ל היא החליטה לעבור לדיור מוגן. החלטה טובה מאוד, אמיצה ומתחשבת. היא לא רצתה להשאר לבד בבית ולא רצתה להכביד עלינו, עצמאית עד העצם היא אמא שלי. אבל אנחנו מבקרים אותה הרבה פחות בשנים האחרונות ונפגשים עם האחים עוד פחות. גם אצל ממיע המצב דומה ואולי כך קורה במשפחות מבוגרות, המרכז עובר לדור שלנו והדור הקודם מתמעט.

מסתבר שיש לי גם זכרונות טובים מהבית של אמא ואבא. זכרונות משפחתיים שמחים, לא רק של כעס, לא רק של מחלה. אבל אבא שלי נפטר ב-2009, כשהיינו בחו"ל, וכשחזרתי לארץ, המשפחה שלי היתה אחרת לגמרי ממה שהיתה לפני.

אן טילר כותבת על המשפחה  שהיא לב הסיפור, שאין בה שום דבר יוצא דופן, לא אינטליגנציה, לא מראה, לא הישגים, ולמרות זה הם מרגישים מיוחדים. היא מדברת על אכזבות ואושר על הסיבות הנכונות והסיבות הלא נכונות להתחתן או לקנות בית. אני חושבת על החיים וההישגים שלי, ומנסה להבין מה באמת חשוב, מה עושה אותי מאושרת כשאני מאושרת. אני זוכרת את השאלות האלו שעלו בי כשאבא שלי היה חולה, כשאבא שלי נפטר, ותמיד מגיעה לאותה תשובה - מערכות יחסים ולעמוד במטרות שאני מציבה לעצמי. אבל מערכות יחסים זה לעומק ולרוחב, מאז ומעולם, בעוד המטרות שאני מציבה לעצמי משתנות כל הזמן. מה שנשאר אחרינו זה האנשים שנגענו בהם, כמעט שום דבר אחר. החיוך המאושר והגאה של אמא שלי כשהייתי מגיעה לחנות שלה. פעם ממש שמחנו זו בזו, אולי זה אפשרי גם עכשיו. 

עם אבא שלי היה לי קשר מצויין, ביחוד בשנים האחרונות לחייו. היינו מתכתבים באמייל שהוא למד להשתמש בו אחרי שנסענו לחו"ל, ודרך המכתבים שלו הכרתי חלקים שלא ידעתי על קיומם. הם אפשרו לו להוציא הרבה מאוד רוך ואהבה שהיה לו מאוד קשה להראות פנים אל פנים. את כשרון הכתיבה והניתוח קיבלתי ממנו, אם אני יכולה להעיד על עצמי. עם אמא אין אפיק בטוח שכזה, השיחות שלנו הן כמו שדה מוקשים. אני חולקת איתה מעט מאוד מחיי, לצערי, כי כשאני חולקת, תמיד יש לה ביקורת להעביר. היא אוהבת את הילדים שלי, אבל מרחוק. אולי זה המחיר של השנים בחו"ל ואולי זה האופי שלה והזמן המועט בו היא רואה אותם. 

אני לא יודעת איך לתקן את זה ולא נשאר לנו הרבה זמן. אולי להתחיל בקטן, פשוט להתקשר יותר, להפגע פחות ולראות איך זה הולך משם.

זה לא יאומן מרתון יום השישי הזה. 

ניקיונות, בישולים, כביסה ואיך שהוא הצלחנו גם לשחק פוקימון גו וללכת לבריכה. לא פלא שאני מותשת למדי עכשיו. 

מעניין, איך שפרשתי מפה לבנה, הדלקתי נרות, וכיביתי את האור החזק במטבח, פתאום, בבת אחת, נכנסה תחושה של רוגע. של שבת. 

הבית נקי, מסודר, יש עוף עם תפוחי אדמה בתנור, שניצלים מדג ועוף, אורז וירקות מבושלים.

למדתי משהו מפוקימון גו.

במשחק צוברים נקודות ואז עוברים מרמה לרמה. ככל שהמשחק מתקדם צריך יותר נקודות כדי לעבור בין רמה לרמה. עכשיו אני ברמה 19, וצברתי עד עכשיו 190000 נקודות. כדי להגיע לרמה 20 אני צריכה לצבור 25000 נקודות. כדי להגיע מרמה 25 ל-26 צריך 190000 נקודות - כלומר כל הנקודות שצברתי עד רמה 19, למעבר רמה אחת.

כשראיתי את זה אצל ירדן שהגיעה לרמה 25 נחרדתי. זה נראה לי בלתי אפשרי ומייאש. התחלתי לחשוב שאני בכלל לא רוצה להגיע לרמות האלו, שטוב לי ברמות שמתקדמות מהר.

וזה בדיוק ככה במחקר.

אני יודעת לעשות מאמרים של 25000 נקודות בקלות. יכולה ליצר כאלו בלי למצמץ בכלל. אבל כדי להתקדם לרמות שאני רוצה להגיע אליהן אני צריכה את הסבלנות, הנחישות ואורך הרוח כדי לחכות עד שיהיו לי 190000 נקודות. 

שאלתי את ירדן איך יש לה את היכולת לחכות עד שתצבור 190000 נקודות לרמה אחת, והיא אמרה:

Just becuase it doesn't happen right away it doesn't mean that it won't happen

זה בדיוק המשפט בשבילי, כי אני אף פעם לא מאמינה שדברים יקרו אם הם לא קורים עכשיו.

Just becuase it doesn't happen right away it doesn't mean that it won't happen

כשסיפרתי על זה לממיע הוא אמר שכשהייתי לבד היתה לי הסבלנות לעשות מאמרים של 25000 אבל עכשיו אני בקבוצה ואנחנו עובדים ביחד אז אני יכולה לעשות מאמרים של 190000.

לרמות שאחרי 30 צריך בערך 1000000 כדי לעבור רמה. נו טוב. :-)

שבת שלום!