http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=577424יש בזה יופיheCopyright 2019 אמאל'א. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=577424http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=577424&blogcode=14994618<div align="right" dir="rtl">השיר הזה של חלב ודבש יצא ב-1980. הייתי בת 11. מאוד אהבתי את השיר כי הוא קסום, אבל לא ממש התעניינתי במילים. גם אם הייתי מתעניינת לא הייתי מבינה מה העניין. זה שיר למבוגרים, שהזמן טס להם. מסתבר שכבר ב1980 הזמן טס למבוגרים, אבל אני הייתי אז ילדה ובכלל לא מודעת לתופעה: היוםעולהוהיוםבא,זמןקצר,המלאכהרבה, בקושיאפשרלנשום,בקושיאפשרלחלום. כרכבותחולפותביעףמתראיםאנובחטף עוצריםושותיםקפה,זוכריםשהיוםיפה. ודאיישנומקוםבוהכלקורהלאט, הזמןעומדמלכתאוליזהפהעליד. אז גם לפני עידן הסמרטפונים והאימייל הגולש על גדותיו, אנשים חשו עומס ובהילות וערגו למקום אחר, בו הכל קורה לאט. נזכרתי בשיר הזה כי חשבתי בדיוק על זה, כמה שאני אוהבת את הקיץ בו הכל מאט ולילדים אין בית ספר וליאור חוזר מהקייטנה מוקדם וממיע בבית ואני לא מלמדת. אז כתבתי כותרת של "סוף סוף קיץ" ונזכרתי בשיר ורציתי לבדוק את המילים, ובול. אוליעודקיץאנחנוניפגשכולנונתרגשזהנפלא. אוליעודקיץנמחהאתהדמעהואםתגיעהשעהונבקש </</div>Tue, 09 Jul 2019 10:36:00 +0200tolaatmeshi1@yahoo.com (אמאל'א)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=577424&blogcode=14994618http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=577424&blog=14994618http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=577424&blogcode=14993151<div align="right" dir="rtl">ביום שני היה לי יום הולדת 50 והמבחן בקורס שאני מלמדת. אחרי המבחן היתה למחלקה שלי פגישה עם חוקרים מאסיה הרחוקה, ואחרי זה כתבתי דוח על מאמר של קוליגה, מה שאומר שרק בשמונה בערב הגעתי הביתה. אבל זוהר הכינה עוגנת בראוניס עליה היא שמה שבעה נרות, אחד לכל עשר שנים, אחד לעשר הבאות ואחד לעשר שאחריהן ושרנו יום הולדת שמח והיה לי חיוך בלב. אני בת 50. פעם 40 נראה לי הרבה והנה 50. אבל אני באמת בת 50, אפילו המספר בבלוג אומר את זה. זה לא ש40 נראה לי צעיר, אני פשוט כבר לא שם. יום אחרי יום ההולדת קיבלתי מתנה - המאמר התפרסם וקיבל תמונת שער במגזין המכובד בו התפרסם. כל כך יפה! כמה ימים לפני יום ההולדת קניתי לשגיא ולי מתנות ליום ההולדת - SNOW PEA ופאבלו, שני חתלתולים מקסימים ופרוותיים. האחת לבנה לגמרי והשני לבן עם מגע של אפור. סוף סוף העזנו. אני עדיין קצת חוששת עליהם, אבל מאוד שמחה שהם כאן. 50, הא? ורק עכשיו גיליתי שאני לא ממש אוהבת מסיבות יום הולדת ולא מצטערת על זה שזאת שלי נדחקה לפינה בגלל ששנינו היינו כל כך טרודים בשבוע הבא שהעוגנת של זוהר והפרחים של ממיע והחתלתולים והשער של המאמר ממש הספיקו. זה</div>Fri, 21 Jun 2019 15:42:00 +0200tolaatmeshi1@yahoo.com (אמאל'א)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=577424&blogcode=14993151http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=577424&blog=14993151http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=577424&blogcode=14992239<div align="right" dir="rtl">בנות גילמור, שוב. בגלל נטפליקס התחלתי לראות בנות גילמור שוב. הטלוויזיה הציעה לי לראות, והסכמתי. התחלתי מהסוף, שנה בחיהן, בה רורי בת 32, הגיל של לורלי, האמא שלה, בתחילת הסידרה המקורית. ואז כשסיימתי את השנה הזאת וארבעת פרקיה, נטפליקס הציעה לי לראות את הסידרה מההתחלה שלה, מהעונה הראשונה בשנת 2000 והסכמתי. בהתחלה זה לא היה כמו שזכרתי, לורליי היתה מרוכזת בעצמה וילדותית מדי ורורי היתה בת טיפשעשרה טיפוסית, עם הזעם ובעיות התקשורת. אבל לקח להם כמה פרקים והן חזרו להיות האמא והבת החמודות והמקסימות שאני כה אוהבת. היום זוהר שאלה אותי למה אני כל כך אוהבת את הסידרה הזאת. זה היה אחרי ששאלתי אותה למה היא לא כל כך אוהבת את הסידרה הזאת. כבר כמה שנים אנחנו רואים סדרות ביחד. זה התחיל ממזמן, בקטן עם אווטר המצוירת ותפס תאוצה לפני שלוש שנים כשהתחלתי לראות עם ירדן ושגיא את משחקי הכס. ואז בהפסקות של משחקי הכס מצאנו סדרות אחרות לראות ביחד, וזוהר הצטרפה. ראינו את סטיבן יוניברס, ואת ארבעת העונות הראשונות של גלי, ואחר כך את כל העונות של הוחלפו בלידה. ניסינו את PARENTHOOD אבל זה לא תפס, ואז ראינו</div>Sun, 09 Jun 2019 14:54:00 +0200tolaatmeshi1@yahoo.com (אמאל'א)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=577424&blogcode=14992239http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=577424&blog=14992239http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=577424&blogcode=14990481<div align="right" dir="rtl">חודשיים לא כתבתי כאן. הרבה סיבות. בינהן שאני עמוסה מאוד, אבל בעיקר כי אני מנהלת דיאלוג כתוב שמאוד עוזר לי וכנראה מנתבת לשם את הצורך שלי לכתוב את חיי לדעת. בחופשה הזאת ניסיתי לבחון את המקום הנפשי והריגשי שלי בימים אלו. להסתכל על הרגשות שאני מרגישה כשאני מתרחקת ומתנתקת מהעבודה לכמה ימים. זה לא היה בבת אחת. בימים הראשונים בהם ניקינו את הבית עבדתי בערבים על מצגות לשיעורים שאני צריכה להעביר בתום החופשה. הניקיון היה קריטי. חדר העבודה והמשחקים שלנו הפך לגיהינום צפוף של חלקי משחקים, מחברות והמון זיכרונות פזורים על הריצפה, המדפים, השולחן וכל מקום. זה היה האיזור של הבית שהיה מפחיד אותי לעבור בו. אז ישבתי יום שלם ומיינתי משחקים, מחברות ונזכרתי. הצלחתי לזרוק דברים דרך המסננת המאוד צפופה של הבן הגדול שלי וגם לדבר איתו עליו ועל הזכרונות שלנו תוך כדי. במקביל ממיע ניקה וסידר את המרתף שהיה הגיהינום הצפוף שהוא יצר. לא האמנתי שנסיים הכל באותו יום, אבל סיימנו. ניקינו גם את המקרר, התנור, המגירות, המטבח והסלון, אבל חדר העבודה והמשחקים היתה המשימה הגדולה שלי, והתגברתי עליה. הבת שלי הצליחה להתגבר על כל העצב ו</div>Wed, 24 Apr 2019 17:27:00 +0200tolaatmeshi1@yahoo.com (אמאל'א)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=577424&blogcode=14990481http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=577424&blog=14990481http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=577424&blogcode=14983385<div align="right" dir="rtl">אני בכנס באירופה. פעם ראשונה בעיר הזאת. עיר יפה ומבוגרת. אירופאית כמו של פעם. המעלית נראית כמו חלק ממוזיאון, אבל לוקחת אותנו לחדר שלנו. בחדר תקרות גבוהות ושנדליר. אני מנחת מושב ומציגה פוסטר אבל לא מרצה על העבודה שלי. קצת קשה לי עם זה. אני מרגישה פחות נראית. האנשים ממש נחמדים וההרצאות נהדרות. כנראה אני אוהבת להיות נהדרת בעצמי ולקבל את הפידבק שהעבודה שלנו נפלאה. קצת יותר קשה לי לדעת שהעבודה שלנו נפלאה בעצמי ולהאמין בזה בלי האישור מבחוץ. אבל יש גם תקופות כאלו. הרבנית החביבה עלי אומרת שאם אנחנו בטוחים שהכל לטובה, גם מדברים כאלו אנחנו לא נעצבים, ובטוחים שנעבור ונלמד מהם. אני מבטיחה לנסות. יוצאת לאכול ארוחת בוקר עם מנהלת המעבדה המקסימה שלי, מקווה ליום טוב עם פחות ספקות ויותר שמחה!</div>Mon, 18 Feb 2019 08:41:00 +0200tolaatmeshi1@yahoo.com (אמאל'א)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=577424&blogcode=14983385http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=577424&blog=14983385http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=577424&blogcode=14981916<div align="right" dir="rtl">כשהייתי בבית החולים עם אמא שלי התחיל לכאוב לי בצד ימין, בדיוק במקום בו היתה לה חסימה בגלל הגידול. הכאב לא עבר והלכתי לרופא שאמר שזה נראה כמו אבנים בכיס המרה. זה רופא שבדרך כלל טועה, אבל זרמתי איתו. אולטרה סאונד זאת בדיקה יחסית קלילה. כאבה לי הבטן מהגסטריטיס והצד מהאבנים המדומות נמאס לי מהכדורים מעקבי משאבות הפרוטוניםוהתחלתי לקרוא על רפואה טבעית. היה כתוב מה אני אמור לא לאכול ומה כן, והיה כתוב ששורש ליקוריץ יעשה פלאים. אז חתכתי את הקפה בבוקר והתחלתי לשתות תה עם שורש ליקוריץ ותמצית פירות. עבד! לגמרי. כמו קסם. הליקוריץ אמור ליצר מחדש את רירית הקיבה שנפגעת בגסטריטיס, וכנראה זה מה שהוא עשה. ומאז שלמדתי שמהאולטרה סאונד שאין לי אבנים או שום דבר יוצא דופן בבטן, גם פחות כואב לי בצד. נערמו לי מאוד משימות שלא הצלחתי לגרד והרגשתי שאני לא מצליחה להתרכז במעבדה כי כל חמש דקות מישהו נכנס למשרד שלי לשאול משהו קטן, או שאני יוצאת ושואלת אותם משהו. הרגשתי מיואשת ואבודה, בלי שליטה על החיים שלי. אז הלכתי לסיפריה. ליומיים. המשימות פשוט טסו. התגברתי על דברים שלא הצלחתי לדגדג לפני. לקרוא, מי היה מאמין, מ</div>Wed, 06 Feb 2019 21:45:00 +0200tolaatmeshi1@yahoo.com (אמאל'א)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=577424&blogcode=14981916http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=577424&blog=14981916http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=577424&blogcode=14980360<div align="right" dir="rtl">זה לא גשם, זה מבול, אבל אני בסדר. אמא של ממיע נפטרה השבוע אחרי חודשים ארוכים של סבל נוראי. היא נפטרה כשהילדים שלה לא היו לידה, אני חושבת שרק אז היא הצליחה לעזוב. מערכת היחסים שלי עם אלוהים מאוד מורכבת, ודיברתי עליה כאן כמה פעמים, אבל בתקופות כאלו, אני יודעת שיש לי ליווי צמוד. אני חושבת שלכל אחד שמוכן יש ליווי כזה. הלוויה היתה עצובה מאוד שלוש מהאחיות נשאו הספד וממיע שלי נשא הספד קורע ומחמם לב כאחד. הוא ישב בלילה, אחרי שסיים את משימות ההוראה שלו, וכתב את אשר על לבו. על כל הרגעים שלהם ביחד, על הנתינה האינסופית שלה, עם דוגמאות לרגעים הקטנים שנחרטים בלב, כמו איך בוחרים חציל, או עומדים על הזכויות שלך בתור לקופת חולים, או סדר היום הבלתי אפשרי שלה שכלל האכלה וטיפול ב-13 ילדים, נקיון וכשהיה צריך, אחרי שבעלה נפטר, גם עבודה בחוץ. היא היתה אישה מדהימה. אני חושבת שהיא לא סלחה לי על זה שלקחתי לה את ממיע, אבל גם מאוד שמחה שיש לו אותי ואת המשפחה שלנו. הדברים שהכעיסו או שימחו אותה בי, היו בדיוק הדברים הנכונים - כמה טובה או לא טובה הייתי לבן שלה. זה בדיוק המדד שלי לחברים של הילדים. כמה הם אוהבים ו</div>Thu, 24 Jan 2019 07:57:00 +0200tolaatmeshi1@yahoo.com (אמאל'א)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=577424&blogcode=14980360http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=577424&blog=14980360http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=577424&blogcode=14976652<div align="right" dir="rtl">הם נותנים בהם סימנים. שלב 1, שלב 2, שלב 3 ושלב 4. אמא שלי בשלב שלוש. הגידול התפשט לכלי דם. בלתי נתיח. יומיים איתה ועם אחותי בבית החולים, הפתעה מוחלטת. היא עוד לא יודעת את מה שלמדנו היום בארבע אחר הצהריים, אבל אני מרגישה שהיא מבינה. מחר הרופאים ידברו איתה, אחרי שינתחו את הCT בצורה יותר מדוקדקת. אני יושבת בתחנת רכבת בביניימינה מחכה לממיע שיאסוף אותי הביתה, עם כוס קפה וטעמי ובור חדש בלב. מסתבר שאני ממש ממש אוהבת אותה. עם כל השריטות. לפחות הפעם אוכל ללוות אותה עם אחותי באופן צמוד. הדבר היחיד שהיה ממש כיף ביומיים הקשים האלו היה לבלות איתן הרבה הרבה שעות. ממזמן לא היה לנו זמן כזה ביחד. אשתדל שיהיה לנו כמה שיותר זמן כזה עכשיו. כבר כמה זמן שכל הכעס שסחבתי עליה התרוקן בזכות השיחות שלי עם אמפי. איזה מזל שעשינו את זה. אני אוכל להיות שם בשבילה באמת. לפחות זה.</div>Thu, 20 Dec 2018 19:05:00 +0200tolaatmeshi1@yahoo.com (אמאל'א)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=577424&blogcode=14976652http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=577424&blog=14976652http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=577424&blogcode=14975224<div align="right" dir="rtl">כי הוא מחלק את האור שלו עם כולם ולא מאבד כלום, רק נותן. חוכמה של הרבי מלובביץ'. כשטוב יותר קל לתת ולהיות נדיבים. תמיד מדדתי כמה אני נותנת וכמה אני מקבלת. משהו אינהרנטי, שלמדתי, כנראה בילדות. לא להשקיע יותר מדי כי אולי זה לא ישא פירות. לכן המסע הזה שיצאנו אליו במעבדה, היה לי כל כך קשה: השקעה שאין לה סוף, מטרה שאין לנו מושג איך להגיע אליה, אבל היא זו שאנחנו רוצים לעשות. לא הייתי יכולה לעשות את זה לבד, ולא הייתי יכולה לעשות את זה לפני 10 שנים. אחרי ששלחנו, לא שמענו מהעורך יומיים. היה לי זמן לחשוב מחשבות ולפחד. דימיינתי כל מיני תשובות אפשריות, שמאוד לא שימחו אותי. שאלתי את עצמי: האם אני מתחרטת על מה שעשינו? האם הייתי עושה את זה אחרת היום? והתשובה היתה חד משמעית: לרגע לא. למדנו כל כך הרבה ואני גאה בתוצאות שלנו כל כך. אני מאמינה בתוצאות שלנו. זה מאמר טוב, ממש טוב. וזה כנראה מה שקורה שנותנים את הנשמה בלי לדעת מה יצא מזה, כשמתכוונים באמת: הלמידה והדרך משנים אותנו להיות האנשים שרצינו להיות. את זה אי אפשר להשיג בחצי מאמץ ועל זה אין מה להתחרט. המלאות הזאת שאחרי, במקום הריקנות. </div>Fri, 07 Dec 2018 12:50:00 +0200tolaatmeshi1@yahoo.com (אמאל'א)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=577424&blogcode=14975224http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=577424&blog=14975224http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=577424&blogcode=14974624<div align="right" dir="rtl">לפני שבועיים פתאום שמתי לב שבעוד חצי שנה אהיה בת 50.חמישים.זה ממש הרבה. הרבה יותר מ48 או 49. זה ח מ י ש י ם.אני זוכרת את יום הולדת ה-50 של האמא של החבר שלי כשהייתי בת 24. מאוד אהבתי אותה ומאוד אהבתי שיש לה חבורת חברות וחברים שחוגגים איתה את יום ההולדת. 25 שנים חלפו להן ביעף והנה אני בת 50.חיפשתי באינטרנט מה עושים בגיל 50. מצאתי כל מיני רשימות של דברים לעשות עד גיל 40 שבהן ראיתי שעשיתי את כל מה שרציתי לעשות ואת השאר אני מרשה לעצמי להשאיר לאחרים. לא כל אחת חייבת לעשות בנג'י או לצנוח ממטוס. בגילי, מותר לי לבחור שלא. :-)ואז מצאתי סיפור אישי של אישה שכתבה לבעלה 50 דברים לעשות בשנת ה-50 שלו. דברים שהוא בדרך כלל לא עושה. כמו, לקנות בגד מחנות יד שניה ששונה מהסגנון הרגיל שלו, וללבוש אותו. לצלם אנשים אקראיים ברחוב, אחרי שביקש מהם רשות ודיבר איתם. לשים 25 ש"ח בתוך ספר בסיפריה עם מכתב שאומר שהכסף שייך למוצא. לצייר כל יום במשך שבוע אירוע משמעותי שקרה לו באותו יום. לצלם 10 מקומות שהוא הכי אוהב בבית.הוא אמר שהדברים הרחיבו את הלב שלו. שלעשות את הדברים האלו הרחיב את העולם שלו ועשו את השנה הזאת מיוחדת,</div>Sat, 01 Dec 2018 20:38:00 +0200tolaatmeshi1@yahoo.com (אמאל'א)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=577424&blogcode=14974624http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=577424&blog=14974624