אמאל'א

כינוי:

בת: 56

RSS: לקטעים לתגובות

<< יולי 2016 >>
א	ב	ג	ד	ה	ו	ש
					1	2
3	4	5	6	7	8	9
10	11	12	13	14	15	16
17	18	19	20	21	22	23
24	25	26	27	28	29	30
31

7/2016

אחיזה בשפיות.

שילשום הלכתי לישון חושבת על המאמר, התעוררתי בלילה, חושבת על המאמר, לא הצלחתי להרדם עד שכתבתי לעצמי כמה נקודות לתיקון, וקמתי בבוקר חושבת על המאמר.

אתמול עשיתי ניסוי כדי לסיים תמונה במאמר והבנתי שהמיקרוסקופ שלנו לא באמת יכול לספק את הרזולוציה שאני צריכה ושצריך לעשות את הניסוי הזה בקונפוקל. אכלתי צהרים עם ממיע והייתי חסרת סבלנות לשאלות שלו על... המאמר.

הגדולה אספה את הקטן כדי שאוכל לסיים את הניסוי. חזרנו בשש וחצי הביתה. ממיע כעס עליהם שהם יושבים על המחשב כל היום, אני כעסתי עליו שכעס עליהם ואמרתי לו שאנחנו לא עושים איתם שום דבר. הוא כעס עלי בחזרה. הצעתי להם לבוא איתי להליכה בישוב, ממיע נעלב שלא הצעתי לו.

הגדולה, הגדול, הקטן ואני יצאנו להליכה בישוב. פגשנו חבר של הגדול ששמח מאוד לראות אותנו וסיפר על זה שמחר החבורה שלהם יוצאת לפעילות משותפת. הבנתי שהגדול לא מקבל את המידע כי אין לו נייד עם ווטסאפ. המשכנו לטפס במדרגות אינסופיות לכיוון לא ידוע לי. חיפשנו פוקימונים, כלומר, הם חיפשו, אני ניסיתי להמשיך לנשום. כשהגענו לפוקיסטופ לא היו שם פוקימונים, או היו שם, לא ברור לי מה בדיוק היה, כי עדיין התרכזתי בלנשום. המשכנו לכיוון הג'ים. למזלי הקטן רצה פתאום תפוח ולחזור הביתה וחזרתי איתו במורד הביתה.

בדרך חשבתי על זה שהמאמר הזה לא לבד. יש עוד מאמר, וקורס וכנס לנסוע אליו. העומס והמשימות לא יגמרו או ישתנו אחרי הדד ליין. אני לא יכולה לתת למאמר הזה להיות מרכז ההוויה שלי. למה בעצם הוא הופך לכזה?

ממיע עדיין היה קצת כעוס, והבנתי שגם לו יש לחץ בעבודה. ישבנו בנדנדה שבחוץ ודיברנו על הדברים שצריך לעשות והוא אמר לי שיש הרבה מאוד ניידים שצריך לבחור בינהם. הצעתי שנעשה את זה עכשיו. הוא הראה לי 400 ניידים שעומדים במחיר, ואמרתי לו שצריך לבחור את אלו מהשנה האחרונה שיש להם 16 ג'יגה וזה משאיר 12 ואז היו שניים שהכי חיבבתי.

הכנתי שקשוקה בעגבניות המבושלות שממיע הכין כשאנחנו היינו בטיול. הלכנו לישון בשעה סבירה, בלי לחשוב על המאמר. קמתי, בלי לחשוב על המאמר. דיברנו בדרך לעבודה על הדברים שממיע צריך לעשות השבוע.

הגעתי לכאן וכתבתי אמייל לשותפים על המאמר השני ואת הפוסט הזה.

אני חושבת שיש במאמר הזה סיכוי לגדולה, וזה מה שמשבש את דעתו של האגו שלי ומבלבל אותי. חיבקתי את הצער לפני שני פוסטים, היום אני מחבקת את האגו כי הוא צריך את זה, הוא קצת מרוט מדאגה בימים האחרונים. היום שוב אצא להליכה עם הילדים. אולי נצליח לשכנע את ממיע להצטרף.

נכתב על ידי , 27/7/2016 10:21
18 תגובות הצג תגובות הוסף תגובה הוסף הפניה קישור ישיר שתף המלץ הצע ציטוט
תגובה אחרונה של n_lee ב-7/8/2016 12:37

בגלל זה אני כותבת

כי זה משחרר ובגלל התגובות שלכם. כל כך יפה וחכם הגבתם לפוסט הקודם שהיה פוסט ריגשי על האנשים שעושים את המדע.

קראתי עכשיו את הפוסט האחרון של אמפי על האימון והוא עשה לי חשק לכתוב עוד פוסט על האנשים שעושים את המדע, באופן יותר ספיציפי - עלי. עכשיו. (הנה חייכת על עצמי אמפי, זה קצת מקל על העצב אני מרגישה).

היה לנו סוף שבוע משפחתי עם הרבה חוויות טובות. היינו אצל הסבתא, ואז בעל האש אצל אחי שהיה ממש כיפי כי ממזמן לא התאספנו כולנו, ואז ישנו אצל אחותו של ממיע והלכנו לים, ואחר כך שוב לסבתא. ליאור היה מאושר עד הגג והתפרק מעצב כשחזרנו כי זה נגמר. ובתוך כל זה הרגשתי עצב עמוק. בחנתי את העצב ואני לא חושבת שהוא היה קשור רק למשפחה. אנשים שאני אוהבת מתמודדים עכשיו עם דברים לא קלים, אבל הם מתמודדים יפה, והחיים לא כאן כדי להקל עלינו, הם כאן כדי שנחיה ונתמודד.

אני חושבת שהעצב התחיל בשבוע הבא, בהתמודדות עם המאמר הגדול שאני רוצה לכתוב עכשיו (הנה, אני מרגישה את העצב בגוף), ובזכרון שחילופי הדברים עם א' עורר בי (עכשיו גם בעיניים).

אמרתי לממיע שאני מפחדת שלא אצליח לכתוב את המאמר כמו שהייתי רוצה. והוא אמר "אולי לא תצליחי, אבל את צריכה לנסות, ולעשות הכי טוב שאת יכולה". ודווקא זאת היתה התשובה הנכונה.

כי אולי לא אצליח. אבל צריך להגדיר מהי הצלחה ומה כל כך מפחיד אותי במאמר הזה. איפה הפער בין מה שיש לי ביד למה שאני רוצה שיהיה לי בחוץ. לאיזה מקומות הפער הזה לוקח אותי, לאלו זכרונות של חוסר הצלחה.

אתחיל מהסוף, מהמאמר הזה. יש בו אוסף של ניסויים, שונים, שמכוונים שונים מראים דימיון מפתיע בין תהליך מסויים באדם לתהליך שנראה אחר לגמרי, בעובר של קיפוד ים. מהתוצאות שלנו נראה שהיו אבני ביניין מולקולריות קדומות, שנוצרו לפני יותר מ550 מיליון שנים, שעוברי קווצי העור לקחו לכיוון אחד ובעלי החוליות לכיוון אחר, ובנו עליהן תוכניות שונות והשתמשו בתוצר למטרות שונות, אבל אנחנו מגלים את הבסיס הדומה והשמור בכל רמה של התהליך, באופן די מפתיע. זה לא הפעם הראשונה שמגלים דימיון ושימור בין תוכניות שונות באורגניזמים שונים, אבל הגילוי הנוכחי הזה, הוא שלנו. והרמות השונות של הדימיון, אם אני לא טועה, יוצאות דופן.

הגענו לתוצר הזה עם שילוב של שכל ומזל, היה לנו השכל להשתמש במזל ולהענות לאתגרים שאנשים שפגשנו בדרך העלו מולנו ולא לדחות אותם או לבטל אותם. הוא תוצר של עבודה של הרבה אנשים חכמים וחרוצים שתרמו לו מכיוונים שונים, ואת התוצר הזה אני צריכה עכשיו לכתוב למאמר אחד שאני מאמינה שמגיע לו להתפרסם בעיתון טוב. עיתון יותר טוב מאלו שפירסמתי בהם עד עכשיו.

אני מרגישה חייבת להם. חייבת לתוצאות שלנו. חייבת למאמץ הגדול ולגודל הגילוי. אבל בסופו של דבר, אני מרגישה שהאחריות היא עכשיו עלי. לקבץ את כל העשיה המדהימה הזאת למאמר אחד ולמצוא לו את המקום הראוי.

זה מפחיד אותי נורא. זה לא נותן לי לישון בלילה. כאבי גדילה אולי. כי אולי לא אצליח. אולי אעשה טעויות. בטוח אעשה טעויות. כתיבת מאמר היא סוג של אומנות. לדעת איך לשאול את השאלות, איך לספר את הדאטה. איך לפרוש אותו בצורה שתגרום לקורא לחשוב שהוא מגלה את הגילוי בעצמו ולא נדחף אליו על ידי הכותב. איך להגיד את הפרשנות של מה שמצאנו בצורה צמודה מספיק לעובדות, אבל בלי לוותר על שאר הרוח.

בסופו של תהליך אני שולחת את המאמר לכל אלו שעבדו עליו איתי והם שולחים לי את ההערות שלהם, ותמיד זה עוזר ומשפר ובונה. אבל לפני שזה יקרה, מישהו, שזה אני, צריך להעז ולכתוב את הסיפור הראשוני בעצמו. שם, ברגע הזה אני לגמרי לבד עם הדאטה של כולנו, שסומכים עלי, והפחד מצמית.

למה זה כל כך מצמית? איפה האומץ שאיבדתי? אני משתמשת בשיר של מירי מסיקה (אריק ברמן כתב) כדי לענות על זה:

על עשרים השקלים שלקחתי
בלי רשות מהארנק
החום של אמא, והלכתי
לקנות לי איזה לק
ובערב קראו לי לסלון
והתביישתי,
ועל כך אני מודה

על כל העליות שדיבשתי
בדרך חזרה
מהעיר הביתה, כשנפלתי
כי לא הייתי זהירה
עשו לי תפרים על הסנטר
ויש לי אפילו צלקת,
ועל כך אני מודה

לילד בכתה, שאמר לי
שאני לא יפה
למפקדת, שצרחה עלי
כשאחרתי לצבא
לאבא, שגער כל סוף שבוע
"מתי תתנהגי כבר כמו ילדה גדולה?"
אני מודה

על תחרות שהפסדתי
למרות שהייתי הכי טובה,
שבורה ומפוחדת מאוד
ועצובה
קטפתי גיטרה מהחדר
שרתי לעצמי לבד,
ועל כך אני מודה

לאנשים ברחוב, ש-
חשבו שאני משונה
לשכנים, שצעקו לי
כשלא שמתי לב אל השעה
לעצמי, שתמיד אמרתי
"מותק, יום אחד את עוד תהיי גדולה"
אני מודה

על עשרים השקלים שלקחתי
על הריב המיותר
על תחרות לא חשובה,
על כולם אני מודה.

אני עוד לא בשלב של להודות על כל הכשלונות והפידבקים הרעים שקיבלתי בחיים, כרגע הם די מדכאים אותי ומפחידים אותי, אבל אני יודעת שהם עשו אותי מי שאני עכשיו.

אולי לא אצליח לכתוב את המאמר הזה מספיק טוב. אולי הוא ידחה על הסף על ידי העורך, ואם לא, על ידי השופטים, ואולי הוא לא יכנס לעיתון שאני שואפת אליו.

אבל מה שאני צריכה לעשות עכשיו, זה לספר למה עשינו, מה עשינו, מה קיבלנו ולמה זה יכול להתחבר. להמשיך בהליכה על החבל, להתרכז בצעד הבא ובזה שאחריו ולשכוח מהקהל שעומד למטה. אולי אפול ואולי לא. אפרת החכמה אמרה לי שאפשר להעז רק כשיש לנו גב, רק כשאנחנו יודעים שיאהבו אותנו גם אם נכשל. אני יודעת שממיע יאהב אותי בכל מקרה. מקווה שגם חברי לצוות. המסע, עד עכשיו היה נפלא.

נכתב על ידי , 24/7/2016 11:48
10 תגובות הצג תגובות הוסף תגובה הוסף הפניה קישור ישיר שתף המלץ הצע ציטוט
תגובה אחרונה של אמאל'א ב-25/7/2016 21:16

conserved core

There have been 22 days since my last confession.

עברו 22 ימים מאז הפוסט האחרון שלי. בזמן הזה התחלתי כמה פוסטים אבל הם לא עברו את מבחן החמש דקות ריכוז שלי או עשר דקות זמן לעצמי. היום בבוקר כתבתי לא' מכתב שהחזיר אותי אחורה בזמן, למקום כואב שאני לא אוהבת להזכר בו או לחוות אותו שוב.

כתבתי לה על המהות של הויכוחים שלי עם אריק. לא רבנו על טכניקה, מודלים מתמטיים או ניסויים, רבנו על המטרה שימוש במודלים וניסוים. אני ראיתי מודלים וניסויים כאפשרות לגלות מקומות לא ידועים וחורים בהבנה שלנו בעוד הוא ראה בהם דרך להוכיח שהוא צודק. אני לא יודעת איך הוא התחיל את המסע המדעי שלו, אבל בסופה של הדרך הוא היה פחות מדען ויותר מטיף. בנוסף הוא לא ספר אותי, לא הקשיב לי ולא החשיב את דעתי. אבל לא מתוך ויכוח ובחינת טיעונים, מתוך ביטול של כל דבר שאמרתי בהינף יד ובפגיעה אישית.

נו אז מה?

הוא היה המנחה שלי וזה שהכניס אותי לבילוגיה, במעבדה שלו נפתחתי לעולם מדהים של מדע. הערכתי אותו מאוד ועד היום אני חייבת לו. כשהוא אמר לי פעם אחר פעם שאני לא מבינה וטועה ושההקשרים שלי לא מבוססים, אפילו שהתנגדתי, אפילו שהיו לי הוכחות ונימוקים והסברים לוגיים, אפילו שראיתי מאיפה האג'נדה שלו באה - ברגש, האמנתי לו שאני לא מספיק טובה. אני לא חושבת שאפשר שלא. אני לא הצלחתי.

ארבע וחצי שנים אחרי, במעבדה משלי עם תוצאות שאני מאושרת מהן וסטודנטים שצומחים באהבה ופידבקים מצויינים, כבר כמעט שכחתי איך הרגשתי מולו. אתמול, שנה אחרי פטירתו, המכתב של א' שהזמין אותי להרצות בכנס ממנו הייתי מוקצית מאז 2010, והבקשה שלה לשלוח אליה את ההספד שנשאתי בשנה שעברה הזכירה לי את מה שאני מעדיפה לשכוח.

ב-2010 אריק הכיר ביני ובין א' והציע שתזמין אותי להרצות בכנס הזה בארץ. מאוד שמחתי ונלחצתי כי זאת באמת היתה הזדמנות נפלאה בשבילי להכיר אנשים בתחום מישראל, שנה לפני חיפוש המשרה. אריק הגדיר בצורה מאוד צרה על מה אני יכולה להרצות והתמודדתי עם זה כמיטב יכולתי. נתבקשתי להגיב על ההרצאה של א' בה היא השוותה בין שני מדענים שונים, ולתת הרצאה משלי. אנשים מאוד אהבו את התגובה שלי, שאני צריכה למצוא אותה באמת....

מצאתי אותה. היא מכילה את כל הביקורת שלי לאריק, חוץ מלהגיד לאריק שזה מפונה אליו. אני מאמינה שהוא הבין. אני מאמינה שזה חלק ממה שגרם לי להיות מוקצית מהכנס בשנים הבאות, לא ההרצאה שלי, כמו שחשבתי אז. בהרצאה מאוד התרגשתי ולא הייתי מספיק ברורה וחשבתי שפישלתי. אבל שנים אחרי זה מדען שאני מאוד מעריכה אמר לי שהוא זוכר את ההרצאה שלי והיא היתה טובה. מצאתי גם את ההרצאה עכשיו והיא היתה מעוררת מחשבה ומעניינת ובעצם פתחה פתח לצורת חשיבה אחרת על אבולוציה והתפתחות, אחרת מזו של אריק. באופן מסויים, התוצאות החדשות שלנו שאני כל כך משתאה מהן, הן המשך לקו ההוא, אפילו הוכחה, במערכת אחרת. כנראה שגם ההרצאה גרמה למוקצותי, אבל לא בגלל שהיא היתה גרועה כמו שהרגשתי. היה אפשר לקצר ולתמצת אותה אבל הגרעין היה מצויין, מספיק כדי לגרום לאריק לנסות למחוק אותי.

בסרט שראיתי פעם על סינדרלה, הקריינית אמרה שהאחיות של אלה התחילו לקרוא לה cinderella (ליכלוכית), ולמילים יש כח והן גורמות לנו לשכוח מי אנחנו ולראות אותנו באור אחר. הוא הצליח לגרום לי לא להאמין בעצמי בדבר שאני רואה כיכולת הכי גדולה שלי - האינטואיציה והיכולת לקשר בין מערכות שהבסיס שלהן דומה אבל התוצאה נראית שונה. ממיע היה שם כדי שלא אשכח לגמרי וכדי שאלחם, אבל הנזק נעשה. מה שלא הורג מחשל, ואם לא הייתי עוברת את זה בעצמי לא הייתי מאמינה שדבר כזה יכול לקרות. אז למדתי כאן משהו שהוא חלק ממני עכשיו. שמישהו יכול לגרום לך לאבד את עצמך, אפילו באופן זמני ואיך לא להתנהג לאנשים ולמדע. זה עדיין כואב. פחות, אבל כואב.

הנה מה שכתבתי אז על מדע ועל ההרצאה של א':

As scientists, we always need to build our understanding based on partial information. We have to connect the lines between the experimental dots and imagine the complete picture. I am therefore fascinated by U' research that goes back to the time where the dots were even scarcer and tries to find which approaches of constructing models from partial information were more successful and which approaches failed. What is very clear from U' analysis of G's mistakes is that the fastest way to a dead end is to fall in love with the lines and forget or ignore the experimental dots.

A model of a biological system is a mix of data, assumptions and interpretation. We have to make assumptions and interpretations otherwise we would be left with a sea of disconnected experimental facts. We have to be reductionist and break the complex biological systems to their components and try to analyze each component in isolation. But we then have to put all the parts together and figure how the entire interconnected system works as a whole, because some features of complex systems are lost when their parts are isolated. A scientist needs to be exact when conducting experiments, creative and open minded when interpreting the experimental results and sometimes wildly imaginative when constructing a model in his mind. However, to make this work, a scientist must distinguish clearly where the data ends and the interpretation begins.

G's mistake was not to draw imaginary lines between experimental dots. We all have to do that. His mistake was not to draw the wrong lines between the dots. We all do that too. His mistake was to push the dots around the lines he drew, to prove that his ideas were right. He was not exact when he conducted his experiments and did not separate the data from its interpretation. This is the important lesson I've learned from U's talk. To accept the experimental dots that fall away from the lines I drew in my mind not as a failure of my model, but as an opportunity to learn something new about the system I study. In other words: always change the lines, never push the dots.

בא לי לחבק את עצמי הצעירה יותר של אז, על האומץ והחדות ולהגיד לה שהכל יהיה בסדר, עם עמידות והתמדה והכי חשוב - הלב.

בקריאה חוזרת של הפוסט הזה אני לא יכולה שלא לחשוב שהיה בזה משהו הדדי: שלא הבנתי כמה ברורה היתה לו הביקורת שלי ומה אני חושבת עליו כמדען גדול שאיבד את הדרך. מה אני חושבת על הדוגמות והכיוון שלו ואיפה אני חולקת עליו. אני חושבת שזאת היתה התגובה שלו על הביקורת שלי, להדוף אותי איתה. כי ההתחלה היתה אחרת. אחרת לגמרי ממה שבא בהמשך. חבל שלא הצלחנו לדבר על זה בצורה חופשית כשהוא היה חי, לפני שהכל הדרדר. אבל ככל שאני מסתכלת אחורה על מה שהיה, זה לא באמת היה בידיים שלי. זה היה האופי של כל אחד מאיתנו ובסופה של הדרך, זאת היתה בעיקר הבחירה שלו ואני שלא הבנתי מאיפה זה בא. עכשיו, כל מה שנשאר זה ללמוד לקבל את מה שהיה ולחבק את הצער.

...קשה להגיד חבל או לומר אולי.
במקום זה אני רוקד וצועק לירח: "רד".
ומאשים את העולם בכאבי.
לפעמים אני שוכח, איך התחלתי מול ירח,
כשאתה שוכח כן, כן, אתה מסכן
יש גשם בשמיים אין ירח בינתיים,
וכשיצא נלך ביחד עד שנעלם.

היתה תקופה כזו שהאושר בא בזעם,
צחקנו מהכל, שרפנו את מה שבא ליד,
לא נשאר לנו אלא לחבק את הצער,
להגיד "אתמול היה טוב ויהיה גם מחר".

שלמה ארצי, ירח.

נכתב על ידי , 21/7/2016 11:05
17 תגובות הצג תגובות הוסף תגובה הוסף הפניה קישור ישיר שתף המלץ הצע ציטוט
תגובה אחרונה של אמאל'א ב-25/7/2016 12:27

118,328

הבלוג משוייך לקטגוריות: עבודה , 40 פלוס , משפחתי וחיות אחרות
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לאמאל'א אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על אמאל'א ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2026 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)

שם משתמש:	סיסמה:
שכחת סיסמה?	זכור אותי
לפתיחת בלוג חדש

	חפש שם בלוג/בלוגר
	חפש בכל הבלוגים
	חפש בבלוג זה