אמאל'א

כמדען, וכאדם. דברים שראיתי מהצד ומבפנים.

דברים שצריך להזהר מהם כשמקבלים דחייה, ולא אחת ולא שתיים: מלהצמד לזוית הראיה שלנו בלי לראות את התמונה מהצד השני. מלקחת את הדברים אישית. מלהאשים אנשים אחרים שהם לא הוגנים, לא רואים, לא מבינים, לא בוגרים, פוגעים בנו אישית, טועים, גרועים, רעים. הכי חשוב: לא לתת לרגשות האלו להשאר הרבה זמן ולהפוך אותנו למרירים. מרירות מרגישים מרחוק והיא הרסנית. מבחוץ ומבפנים.

אפשר לרגע לעשות את כל הדברים האלו ואז למשוך את עצמנו מהביצה של הכאב החוצה, ולהסתכל מצד. לצאת מהזוית שלנו ולנסות לראות מה האדם שדחה אותנו ראה. מה הוא מחשיב, איפה הוא נמצא ומה הלחצים הפועלים עליו. לאו דווקא כדי להבין אותו, כדי להבין איפה אנחנו יכולים לשפר את הסיכויים שלנו להצליח בפעם הבאה. כשאני יושבת לכתוב מאמר ואני חושבת על עיתון מסויים אני נכנסת לעיתון (אם אני לא מכירה אותו מספיק טוב) וסורקת כמה מאמרים שהתפרסמו בו לאחרונה. כדי להבין מה מעניין את העורכים, מה המוטו של העיתון והאם הסיפור שלי מתאים למה שהכי מעניין אותם. כשעורכים צריכים לבחור האם לקחת את הסיפור שלך או לא, הם מונעים בראש ובראשונה ממה שמעניין ומלהיב אותם וממה שיצליח למשוך תשומת לב של אחרים. זה נכון למאמרים, אבל זה נכון גם להרבה בחירות אחרות. מה שמכוון את מי שבוחר יכול להיות מאוד שונה ממה שמכוון את מי שרוצה להבחר, וצריך לקחת את זה בחשבון.

הזמנות להרצאות בכנסים בדרך כלל באות מאנשים שמכירים אותך או ראו אותך פעם מדברת, כך שככל שתדברי יותר יזמינו אותך יותר. כל הרצאה היא הזדמנות לתקשורת, כל הרצאה היא פתיחה של דיאלוג. את פותחת דיאלוג ואומרת - הנה, זה מה שאני מבינה וזה מה שאני לא מבינה, ואחרי ההרצאה באים אליך סטודנטים ואומרים: את יודעת, מה שאמרת הזכיר לי את זה, ואולי יכול לעזור לך. קרה לי, כמה פעמים באילת. וזה נפלא כשזה קורה.כל השערים שנפתחו לי, כמעט כולם, נפתחו לי דרך אנשים שדיברתי איתם, בכלל בלי להתכוון להשיג משהו או להתקדם. פשוט דיברתי איתם על מדע והיתה לנו שיחה נהדרת ומשם קרו המון דברים טובים.

דברים שצריך להזהר מהם כשמצליחים, ולא פעם אחת ולא שתיים: מלהרגיש בטוחים בידע או ביכולות שלנו. מלחשבו שאנחנו צודקים, יודעים, שלמים, חשובים, ולא חייבים להקשיב יותר. בעיני אם זה קורה, זאת התחלת הסוף. התחלת הירידה. 

דברים שצריך להזהר מהם כשיש לנו כח להחליט: מלהחליט בלי להקשיב לאלו שעובדים מתחתינו, בגלל שאנחנו יותר מנוסים, בעמדה יותר בכירה, יודעים יותר, חשובים יותר, מה שלא תרצו יותר. כשזה קורה המדע שלנו מוגבל למה שעשינו עד עכשיו. אנחנו מוותרים על כל המוחות הרעננים והסקרניים שיש סביבנו, מהניסיון שלהם, מהיכולות שלהם, מהראיה האחרת שלהם. כשאנחנו מפסיקים להקשיב אנחנו מפסיקים באותו רגע לגדול. 

כל מה שנדרש הוא להרחיב את האגו - לדעת שאנחנו מספיק גדולים כדי להקשיב באמת, שיש לנו מספיק מקום בעולם הזה כדי לתת לאחרים את המקום שלהם, שאנחנו מספיק מחוברים לעצמנו כדי שלא ללכת לאיבוד כשאחרים חושבים איתנו. כל הדברים האלו - אנחנו חייבים לעשות בשביל המשך הצמיחה של עצמנו, אבל ברגע שאנחנו עושים אותם, כל מי שסביבנו יכול לצמוח גם, וזה אולי הדבר הכי מתגמל שיש. לראות אחרים צומחים וגדלים וחושבים בכוחות עצמם.

אני כותבת את כל זה כי זה כל כך ברור לי אחרי הכנס באילת, מכל מה שראיתי וחוויתי שם, ואני רוצה לזכור את זה, לימים יותר עמומים. שיהיה לכולנו סוף שבוע נפלא! 

אפילו נחמד מאוד. אנשים נחמדים, הרצאות טובות. אני לא מתאמצת להקשיב למה שלא תופס אותי, אבל מה שתופס אותי מעניין מאוד.

חבר טוב אמר לי לנסות לדבר עם העורך של העיתון על העבודה שלנו. אני מדברת על עיתון שלא חלמתי עליו, שתמיד נראה לי הרבה מעבר לכל דבר שעשיתי. אבל קראתי על העורך באינטרנט וראיתי שהוא מומחה באבולוציה ואמרתי לעצמי - שווה לנסות. אני תמיד פוחדת להציג מוקדם מדי, לפני שאני מוכנה, אבל כנראה שלמדתי לא לעשות את זה.

הוא הציע לשבת ולדבר על זה והראיתי לו את ההרצאה, שקף שקף, והוא ממש אהב את זה. לא האמנתי. הוא הסביר לי גם למה. אני עדיין חוששת. אני לא רוצה להגיד משהו מעבר למה שאני יכולה. אבל שווה לנו לנסות. 

אפילו אם זה לא יתקבל, מה שרוב הסיכויים יקרה, אנחנו כנראה עושים משהו טוב והמאמר יתפרסם בעיתון טוב ויעניין אנשים.

זה משמח. 

משהו קטן וטוב, כתבתי לחברי המעבדה והשותפים למאמר.

אולי לא כל כך קטן. הוספתי למטה. 

את המבחן הסטודנטים עברו בהצלחה מרובה. אני חושבת שהם באמת למדו משהו מהקורס. נשארתי איתם עד שהאחרון הגיש, נתתי להם כמעט ארבע שעות כי אני לא מאמינה שזמן מודד ידע או הבנה אמיתיים. וזה עזר להם. הם למדו משהו מהקורס הזה, וגם אני. עם כל הקושי המטורף הסמסטר, היה שווה. 

בהחלט שווה.

בדרך הביתה שמענו את השיר של מיקה קרני, "כל קיץ קורה דבר מה". ממיע אמר שזה שיר עייף ואני אמרתי שאני אוהבת אותו. במיוחד את השורות:

כפוף על אהבתך הכוכבית 
קינת קיץ אחרונה. 
לא זכרתי איזו מתנה 
ביקשת שאביא לך בשובי

לא ידעתי שזה שיר של נתן יונתן. לא ידעתי שזה שיר כל כך עצוב כשהתחלתי לכתוב את המילים האלו לפוסט:

כל פברואר אני נוסעת לכנס

שאני לא רוצה לנסוע אליו

באילת, ואולי גם הפעם

אהנה הרבה יותר ממה שאני מתכננת? 

היום הסטודנטים נבחנו. אני צריכה לרמוז להם פחות בבחינות. אבל גם ככה לא היה להם קל. אני רוצה שהם יבינו, אפילו אם הם לומדים תוך כדי מבחן.

18 מחברות בתיק שלי שיסע איתי מחר לאילת.

אתמול ביקרנו אצל אמא שלי. לקחנו את האחיינית שחזרה מדרום אמריקה וקנתה לאמא שלי מתנות קטנות וחמודות להביע את אהבתה. אמא שלי שמחה במתנות. אולי אם היתה שמחה במתנות שלי הייתי נותנת לה יותר ומביעה יותר אהבה. אבל כמו שזה היה ביקרנו אותה אחרי הרבה מדי זמן ואני מקווה לבקר שוב בפחות זמן. 

ירדן בקורס אומנות לחימה, ממיע לקח את זוהר לבת מצווה ואני אקח את ליאור להתרחץ עכשיו.

הבית שלנו מבולגן. זוהר הכינה סליים מג'ל כביסה של פרסיל, דבק, ג'ל גילוח וצבעי גואש. סליים הוא סוג של נוזל מוצק שמתקבל את הצורה של הכלי אליו הוא נכנס, אבל לאט מאוד. די מדהים כשלעצמו. ליאור נהנה לשחק איתו, לפרק אותו וליצור בו צורות. לחתוך אותו לחתיכות ולזרוק על הקיר. עכשיו הוא חותך תפוחי אדמה. מכין תבשיל. כשחזרנו הביתה הוא חימם מים במיקרו. לא צריך להשאיר אותו לבד עם האחים שלו, במיוחד כשירדן לא נמצאת.

ירדן חזרה מסוף שבוע באפרת מטעם בית הספר שלה, בו היא והבנות פגשו בנות דתיות. היתה כימיה גדולה והתלהבות הדדית. בנות מארה"ב שדיברו בשפה שלה, רק עם אמונה. תוכנית נהדרת יש לבית הספר שלהם, לפגוש את כל הזרמים שיש בארץ ולראות שכולם בני אדם, לפני הכל. נתנו להם להשאר בבית היום, כפיצוי על סוף השבוע שנלקח מהם, והיא הסתובבה ברחובות כדי למצוא פוקימונים חדשים (יצאו המון חדשים בסוף השבוע) ופגשה כלב גדול שהלך אחריה אלינו. הוא נראה זקן ועייף ונראה לי שנרשה לו להשאר.

אולי מיותר לבקש שליטה בעולם כל כך כאוטי. אולי צריך לוותר מראש, לקוות לטוב ולקבל את הפחות טוב שגם הוא חלק בלתי נפרד מהחיים.

פעם אחת בשבוע, ביום שישי, אני הולכת בישוב, סיבוב של כמעט שעה, ושוחה 800 מטר. זה אחד הדברים הכי טובים לנפש שאני עושה.

זה, ולגעת בממיע.

מה שניסיתי להגיד אני חושבת הוא שהזמן בורח לי מהר מדי, הימים עוברים בקצב בלתי אפשרי. יותר מדי דברים שאני רוצה להספיק ובינהם כל הדברים החשובים חולפים לי מהר מדי. הרבה מאוד הרצאות על העבודה שלי. הרבה התלהבות ממנה, ואני מרגישה כל הזמן שאנחנו רק בהתחלה. מתחילות להתקרב למשהו קצת יותר ברור. מנסה לשמור על עצמי קרובה אל המקור. אל הבית. אבל זה לא פשוט להתרחק מעבודה זרה. לא תעשה לך פסל וכל תמונה ולא מאמר ולא עיתון נחשב, ולא הרצאה בכנס נחשב ולא הערצה. לא יהיו לך אלוהים אחרים על פני. 

לא פשוט.