אמאל'א

מוֹדָה אֲנִי לְפָנֶֽיךָ מֶֽלֶךְ חַי וְקַיָּים. שֶׁהֶֽחֱזַֽרְתָּ בִּי נִשְׁמָתִי בְחֶמְלָה. רַבָּה אֱמֽוּנָתֶֽךָ

כל יום בבוקר אני לא אומרת את התפילה הזאת, אבל אומרת אותה היום ואולי אגיד מחר בבוקר.

הדברים הכי בסיסיים, הכי חשובים, כמעט שאי אפשר שלא להתייחס אליהם כמובן מאליו. אבל יש דברים שמכריחים אותנו לשים לב לזה שזה לא מובן מאליו שנשמתנו תחזור אלינו. כמו הרדמה כללית למשל.

מאוד יכול להיות שהסימנים לגיל המעבר שכתבתי בפוסט ההוא - כולם נכונים ועוד מחכים לי, אבל הסימן היחיד שבאמת הרגשתי בגדול, כנראה לא קשור לגיל המעבר אלא למיומה שהיתה לי ברחם, והחל מהיום בשלוש, כבר לא שם. 

הדימומים הנוראים והלא סדירים שהפכו למתמשכים - זה מיומה זה. ביום ראשון הרופא ראה אותה ומיד קבע לי ניתוח ליום שישי. ניתוח קל אבל הרדמה כללית. כל מה שקראתי רק הפחיד אותי יותר. 

השבוע אמרתי לממיע שאם הייתי יודעת שימי ספורים הייתי עובדת פחות ומבלה יותר זמן עם הילדים ואיתו. המחשבה הראשונה שעולה כשחשבתי שאולי לא אתעורר מההרדמה היתה על הילדים וממיע, לא על שני המאמרים שעוד לא הספקתי לסיים. גם כשהתפללתי ביקשתי להשאר איתם, ולא שום דבר אחר. מודה אני על הילדים ועל אישי היקרים לי מכל.

סיפרתי לשלוש חברות קרובות מהעבודה, מאוחר יותר לאמא שלי, אשתו של אחי שהיא רופאה, ולאחותי. זה גם מגלה לי דברים, לא מפתיע, אבל מחדד. מודה אני על האנשים הטובים שהכרתי בחמש השנים האחרונות, מודה מאוד. מודה אני על המשפחה הקרובה שלי.

ההרצאה בירושלים עברה יפה, לא נוצר הדיאלוג שקיויתי לו וזה היה מאכזב במקצת, אבל הם אהבו מאוד. היה מוזר להסתובב בדשא של גבעת רם ולהבין שזה כבר לא מרגיש לי כמו בית אלא כמו מקום מוכר שהוא בית של אנשים אחרים עכשיו. נזכרתי בשנים האחרונות שם, שלא היו כל כך מלהיבות, שנסעתי על האדים של הדלק, בלי באמת להנות ממה שעשיתי. קלטק לימדה אותי כל כך הרבה, על אהבה ונתינה. אהבה למה שעושים ואחריות על מי שאנחנו בתוך זה. היו שם אנשים שהצילו אותי. אין לי מילים אחרות לתאר. ישבו איתי שעות ולימדו אותי איך להיות מדענית, ישבו איתי שעות ולימדו אותי איך להיות בן אדם. החברויות שאני יוצרת היום שונות בזכות השינוי שקרה שם. מודה אני על המורים שהיו לי לחיים ולמדע.

אתמול חזרתי מהתור לרופא מרדים וגיליתי שהאוניברסיטה מפונית. ניתקנו את כל מה שיכולנו מהחשמל, וידאנו שכולם יצאו, ועזבנו בפקק הגדול שנוצר. חברות שלי פונו מהבתים שלהן. מודה שלא היה נזק בנפש מכל השרפות האיומות האלו.

חדר ניתוח נראה בדיוק כמו בסרטים, מיטה צרה כחולה, מנורות עגולות מעלי, רופא מרדים, אח ואחות והרופא שלי שניתח. פחדתי מאוד. בעיקר מההרדמה. הכניסו לי עירוי, ולא הרגשתי שום דבר. בקרוב תרגישי טשטוש, אל תבהלי. לא הרגשתי טישטוש ולא נבהלתי. המרדים אמר בחיוך, להתראות ובהצלחה, ואז התעוררתי אחרי עם קצת כאב בגרון, כנראה במקום בו חיברו אותי למסיכה. ממיע היה איתי לפני ואחרי, מודה אני עליו, ומודה אני על שחזרה נשמתי בחמלה, ויכולתי לחזור הביתה לארוחת שבת עם המשפחה היקרה כל כך שלי.

שבת שלום.

רציתי לכתוב סגירת מעגל, אבל מעגלים בדרך כלל לא ממש נסגרים אלה מובילים לעוד סיבוב, לא? (בדיעבד, הפוסט הזה נכתב בעצמו כמו ספירלות, כדי לשחרר חסימות אצלי, לא תמיד אפשר ללכת ישר לנקודה החסומה, לפעמים צריך ללכת מסביב.)

בימים האחרונים קשה להרדם מחדש בבוקר. להרדם מחדש היא יכולת מאוד חשובה בחיי מאחר ואני מתעוררת כשליאור ישן איתנו ודוחף אותי, אני מתעוררת לפני שש כשממיע הולך לבית הכנסת, אני מתעוררת לפעמים מהשעון של הילדים שמכוון לשש ורבע. בדרך כלל אני מצליחה להרדם בלי בעיה עד לשעון שלי (שש וחצי). הרגלתי את עצמי לעמעם את המחשבות ולחזור לישון. כשאני מקבלת את זה שלקרובים אלי יש הרגלים שחשובים להם ומתחילים מוקדם בבוקר קל יותר להרדם מחדש.

אתמול באה אלינו עוזרת, אחרי חצי שנה או יותר בה עשינו כמיטב יכולתנו לנקות את הבית בעצמנו. פתאום התפנו לי ארבע שעות ביום שישי בבוקר והשמחה היתה רבה. נסעתי עם הילדים לסיפריה ומצאנו שם פוקימון נדיר ביותר (דרגונייט!) ואז נסענו לרמי לוי ולפיצוחיה, חזרנו לבית נקי (הו האושר!!!) והפקדתי את הגדולה לחתוך בשר, את הגדול לקלף ירקות, את הקטנה לחתוך אותם למרק, ויצאתי לעשות.... פדיקור!!! זה לא קרה כבר יותר משנה וחצי וכפות הרגליים שלי מפחידות אותי כל בוקר וערב מחדש כשאני נתקלת בהן. הפדיקוריסטית התגלה כאישה מקסימה חציה טריפוליטאית כמו אמא שלי, וחציה מרוקאית כמו ממיע, מה שהוביל לשיחה מחממת לב על האוכל של הדודות והסבתות (היא לימדה אותי איך להכין קוסקוס מסולת בקלות, אנסה ואם יצא טוב אעביר הלאה, היא סיפרה לי שהיא מכינה מפרום, וזה נשמע לי קצת קשה מדי, אבל אולי אנסה), על המחלה של אמא שלה ואיך הם התמודדו איתה, על הקשיים של עבודה, משפחה ובית (הכל התחיל כשאמרתי לה שאני באה כי סוף סוף יש לי עוזרת! והיא הזדהתה). השיחה הזאת נשארה איתי הרבה אחרי שחזרתי הביתה. לפעמים, בפגישות מקריות שכאלו משהו נפתח שהוא הרבה מעבר לרגיל. אני שמחה על זה. אשתדל לחזור על זה בתדירות יותר גבוה, גם בשביל כפות הרגליים שלי אבל גם בשבילי.

כשחזרתי עם כפות רגליים מטופחות ונעימות למראה, הכנתי מרק מהירקות החתוכים, ירקות ברוטב סיני עם נודלס מפסטה, והכנתי את הרוטב והירקות לבייג'ין ביף שהגדולה חתכה וממיע טיגן. ממיע הכין גם דג מרוקאי שתמיד יוצא לו מדהים. גם הפעם. שנינו היינו שפוכים לגמרי, וחיכינו לילדים שיאספו, את הקטנה נסעתי להביא מאימון ההוקי ואז ישבנו לקידוש וארוחת ערב מופלאה בטעמה.

אני רוצה להיות איתם ונהנית מזה מאוד. מללכת איתם לקניות או לשבת עם ממיע בסלון ולראות טלוויזיה ביחד, מלבשל ביחד או למצוא פוקימונים ביחד או סתם לדבר. אבל בין כל הדברים שאני רוצה וצריכה לעשות אני הולכת לי לאיבוד לפעמים, ואני מרגישה את המתח הנאגר רק בזה שאני לא מצליחה לחזור לישון בבוקר. היום קמתי כדי לקחת את הקטנה לטורניר ההוקי וחזרתי לכתוב את הפוסט הזה, לפני ארוחת בוקר, לפני רחיצת כלים (אחרי שהורדתי מכונה והכנסתי חדשה, והלבשתי את הקטן שיושב עכשיו ורואה סרטים על כוכבים וחורים שחורים לידי). אני כותבת כי אני רוצה להתיר דברים שהסתבכו לי ולא היה לי זמן לשחרר. כי צריך זמן לשים לב שיש קשר.

אני ארצה השבוע בירושלים למחלקה שהכי רציתי להגיע אליה כשחיפשתי מקום כשרצינו לחזור לארץ. הרציתי שם בינואר 2011, לפני שש שנים. הראתי להם את מה שעשיתי בפוסט והם שאלו אותי שאלות קשות על מה שאני מתכננת לעשות, שאלות שלא היתה לי תשובה עליהן אבל ידעתי שאני חייבת למצוא. הם נתנו לי עצות חשובות שליוו אותי בשנים שאחרי. פגשתי שם אנשים שהרשימו אותי מאוד וגרמו לי לחשוב מחדש על המחקר שלי. אנשים שהעבירו עלי ביקורת בונה שמאוד תרמה לי לאחר מכן. התאהבתי במחלקה והיא היתה הבחירה הראשונה שלי, אבל לא הייתי הבחירה הראשונה שלהם, ועד שנוצרה הזדמנות שם (כך שמעתי אחרי) כבר התחייבתי למקום הנוכחי. 

אני כל כך אוהבת את המחלקה שלי ואת המעבדה שלי בתוכה. אני מניחה שהייתי מוצאת את מקומי בכל מקום, אבל יש לי תחושה שההזדמנות שקיבלתי כאן, היתה הכי מתאימה למי שאני, לא רק מדעית, (כי במדע אני מאמינה שיכולתי להתאים לכל מקום), אבל ברובד יותר פנימי של אופי. חיבור טוב לאנשים יכול לשחרר אותנו מפחדים ולעזור לנו למצוא את הקול הפנימי שלנו וללכת אחריו. אני לא בטוחה שזה היה קורה בכל מקום. אם הייתי מרגישה שם בעיקר את מה שחסר ולא את מה שטוב, אני לא יודעת אם היה לי חופש פנימי ואומץ לנסות ללכת לכיוונים שמעולם לא הלכתי בהם. קרו לי גם כמה ניסים גדולים במעבדה שלי, וכולם קשורים לאנשים. מנהלת המעבדה המדהימה שלי וראש היחידה לביואינפורמטיקה שישבה במעבדה שלי והכניסה אותי לעולם אחר של אפשרויות מדעיות (כתבתי לה מכתב עכשיו). האוירה, הלא מתיימרת, הלא לוחצת, של העזרה ההדדית מכל הלב, היא הדבר שהייתי צריכה הכי הרבה. אני כל כך שמחה שהגעתי לכאן.

אז אני נוסעת לשם, ותוך כדי כתיבה הסתכלתי על ההזמנה למלון לערב שלפני, ואיפה הוא נמצא, ואיזה אוטובוס לקחת כדי להגיע לירושלים. הסתכלתי על ההרצאה שלי מלפני שש שנים ועל ההרצאה שלי היום. כל כך צמחתי וגדלתי בשנים האלו שאי אפשר להכיר, והרבה מאוד מזה בזכות המקום אליו הגעתי שלא רק איפשר לי לצמוח אלא גם הפרה את המחקר שלי. אני מקווה שיאהבו את ההרצאה שלי. אני מאמינה שכן, אבל הדבר החשוב הוא שאני אוהבת אותה וגאה בה, נהנתי מאוד לעשות את העבודה והסטודנטים שלי גדלו וצמחו תוך כדי עשיה. זאת כבר הצלחה, ומה שיהיה שם, יכול להיות רק בונוס. שבוע טוב שיהיה! חייבת לנסוע לראות את הטורניר של הקטנה.  

עברו חמש שנים מאז שחזרנו ואני עדיין אוהבת לקרוא ספרים של סופרות אמריקאיות שמספרות על משפחות שמחוברות לאדמה המשפחתית, לעיר, ודרך האדמה והעיר, אחד לשני. כשקשה להם ביחד אני לא מבינה למה הן לא עוזבות למקום אחר, זה מה שאני עשיתי מאז הצבא. הלכתי לבסיס סגור, למדתי בירושלים, מרחק טוב בשבילי, לא יותר מדי רחוק לא יותר מדי קרוב. הנסיעה לארה"ב הפחידה אותי אז, כי המרחק היה גדול מדי. גם החזרה לכאן הפחידה אותי כי המרחק נראה לי קצר מדי אחרי שבע שנים שם. 

הישוב הצפוני שלנו, בו אנחנו גרים, שונה מאוד מרחובות ילדותי. הבתים גדולים יותר, הרחובות רחבים יותר, יש נוף ומרחב להביט בו עד הים, כמו שתמיד חלמתי. שונה ויפה, אבל עוד לא נתפסתי לכאן. אנחנו הולכים ברחובות הרבה ביחד, במיוחד מאז הפוקימון גו. אני מכירה אנשים מאוד חביבים מבית הספר של הילדים (ההורים של ילדי הגן צעירים מדי בשבילי.) ומבית הכנסת. התחלתי להצטרף לממיע לשיעור קבלה בימי רביעי ושם אני פוגשת אנשים שאני מחבבת מאוד ולומדת דברים שמדברים אלי. אפילו לא ידעתי שזה נקרא קבלה ואנחנו לא לומדים את הזוהר, אבל מדברים על הצורך לתת לא כדי לקבל תמורה ולהיות שמחים בחלקנו, שמסתבר שקשורים אחד לשני. 

אני חושבת שזאת הפעם הראשונה בחיים שלי שאני מרגישה שאין בי חוסר. לפני ארה"ב הרגשתי חוסר בגלל שתמיד הסתכלתי על עצמי דרך "מאין באתי", המוצא והמקצוע של ההורים שלי. בארה"ב השתחררתי לגמרי מההסתכלות הזאת והתחלתי להסתכל על עצמי דרך מה שעשיתי, מה למדתי, מה הפקתי מעצמי, מבחן התוצאה. שם הרגשתי חוסר כשהשוויתי את עצמי לאנשים אחרים במקצוע שלי, הרגשתי חוסר בטחון וודאות בעצמי בגלל הבוס שלי. עכשיו אני מרגישה שאני בדיוק במקום הנכון בו יש לי יכולת להפיק מעצמי את המקסימום שאני בוחרת בו. להיות האדם שאני רוצה להיות. אני לא מרגישה חוסר אני מרגישה רצון גדול לתת. ללמד את הסטודנטים במעבדה שלי איך לחשוב ולעשות מדע, ללמד את הסטודנטים בקורסים שלי את הפלאים שלמדתי בעצמי, להעביר את היופי שאנחנו חוקרים ומוצאים במעבדה, לאנשים אחרים. לתת לא כדי לקבל תמורה קשור קשר הדוק ללהיות שמחים בחלקנו. התמורה היא הצמיחה והלמידה שלהם.

במעבדה שלי אני מרגישה בבית. לישוב עדיין אין לי חיבור ריגשי עמוק. אני אוהבת את הבית שלנו ואת האוירה והחום שיש לנו בבית, אני אוהבת את זה שהילדים יכולים ללכת ברגל לכל מקום בישוב, אם זה חוג, או חבר, או בית ספר או סתם לחפש פוקימונים. אני חושבת שבשבילם הישוב הזה והבית הזה הם הילדות שלהם, במיוחד לליאור הקטן ולזוהר שהגיעה לכאן בגיל שבע. אבל שורשים מתארכים לאט יותר בגיל מבוגר וצריך לתת לזה זמן. אנחנו ארבע שנים בבית הזה, והוא הכי יפה ושלם שגרתי בו בדיוק במרחב הנכון. אנחנו שמחים כאן, ואני חושבת שזה הכי חשוב, אבל אני עדיין כמהה לשורשים עמוקים יותר, להרגיש חלק מקהילה. אולי זה עוד יגיע, מי יודע.

שבוע טוב שיהיה!