אמאל'א

היום אחי ואחותי באו לבקר אותנו. זה היה מקסים. שלושתינו בזוגיות טובה, סוף סוף, וזה מאוד משמח וממלא את הלב. הצטבר אצלנו הרבה אוכל טעים, כמו צלי בשר ולזניה מעולה שממיע הכין, וסלטים טעימים שהכנתי, והוספנו לזה שניצלים ירדן טיגנה, פתיתים, פירה, כרוב ניצנים, אפונה, סלט ירקות, אורז פרסי שאחותי הכינה (מקלובה) וזיתים שאנחנו החמצנו. מרוב התרגשות ושמחה אכלתי מעט, אבל נהניתי לראות את כולם נהנים. אחרי הארוחה כולנו ישבנו בחצר הצופה אל המפרץ, ליד הדקל והגפן והדשא ושתינו תה צמחים מהגינה ואכלנו עוגות טעימות שאישתו של אחי הביאה. זה בכלל לא מובן מאליו שכל כך נעים לנו ביחד. כשחזרנו לארץ הרגשתי שהמשפחה שלי התפרקה, לא זיהיתי אותנו בלי אבא שלי. כולנו עברנו לא מעט בשנים האלו, ואני מרגישה שהתקרבנו, כולנו. כשאישתו האהובה של אחי נכנסה היא אמרה מיד: "איזה בית מלא חום!" וריגשה אותי מאוד. 

הטיול בסוכות היה נפלא. נסענו לרמת הגולן וטיילנו ברגל בנחל אלעל, מצודת נמרוד, תל דן המקסים, ובריכה המשושים. בנחל אלעל גילינו את תותי הבר השחורים והטעימים שצומחים שם וטבלנו בבריכה שליד המפל. בתל דן נהיננו מהנחל ומהתותים וטבלנו בבריכה הקפואה. בבריכה המשושים ממיע נכנס למים ושחה למפל ואז ירדן ואני שחינו לשם גם. הוא חזר והביא איתו את זוהר. זה היה כיף גדול. חופשה מופלאה. 

השבוע מתחיל הסמסטר וברגע הזה, בקצה סוף השבוע, בין הילדים המשחקים, לקראת השבוע בו אני מתחילה ללמד, לקראת המשך העבודה על המאמרים, אני מרגישה צביטה של עצב. המעבר בין בית לעבודה אף פעם לא קל לי ואני תמיד קצת חוששת ממה שיבוא. גם לפני הביקור של אחי ואחותי חששתי. שינויים, אירועים, מקומות בהם יש לי ציפיות מעצמי אבל אין לי שליטה בתוצאה, מלחיצים אותי. 

זה כל הסיפור - מקומות בהם יש לי ציפיות בעצמי ואין לי שליטה בתוצאה. אני יכולה רק להשתדל ולקוות לטוב, להאמין שאדע להתמודד ולקבל עם מה שיבוא ולזכור שאני לא לבד. יש מי שיהיה איתי ויעזור לי ללמוד ולהשתפר, ינחם אם צריך, יעודד ויחזק אם צריך. זה משנה את הכל.

שבוע טוב שיהיה! 

סיימתי את המסע עם משפחת ויטשנק היום. הספר מסתיים כמו גליל של חוט כחול, פרידה והתחלה, סיום והמשך.

הוא השאיר אותי עצובה. הספר הזה נכנס לי לחיים, גרם לי להסתכל לתוך עצמי ולתוך מערכות היחסים הקרובות שלי ואפילו, אני מרגישה, היה הטריגר לשינוי מסויים. ביני ובין ממיע וביני ובין אמא שלי. אני מתקשרת אליה יותר ומבקרת יותר, גם בזכות החגים אבל לא רק. 

אחד הרגעים הכי מרגשים בספר הוא הסליחה של הבן האובד לאמו ואמו לו, הרגע שעל שמו קרוי הספר.

הדמויות שלה יכולות להטעות לפעמים. היא מספרת עליהן דרך העיניים של הגיבורים, דרך העיניים שלהן עצמם, ודרך המעשים והדברים שהן אומרות. כל זוית מגלה אמת אחרת, כמו באנשים אמיתיים. יש שתי נשים לכאורה שקטות ונחבאות אל הכלים, בלי חוכמה מיוחדת, שהפכו עם הדפים לחביבות והמוערכות עלי בספר. כמעט תמיד יש משהו בגיבורים שלה שגורם אצלי להתנגדות, אבל את שתי אלו ממש חיבבתי. אני חושבת שהן פשוט מבינות מה חשוב בחיים ומה פחות ולא שוכחות לחיות לפי זה. אני שוכחת כל הזמן, וצריכה להזכיר לעצמי, דרך קריאה של ספרים כאלו לפעמים.

מדהימה אותי היכולת שלה לתאר את המחשבות הסותרות שיש באנשים כלפי בני הזוג והזוגיות שלהם. היא מתארת באופן כל כך מדוייק את המלחמה בין ההזדקקות הכמעט נואשת לבן הזוג, למבט האוהב שלו, לתחושת הבית והשייכות שהוא נותן, לבין הרצון בחופש וביטוי עצמי והresentment המתלווה (לא מצאתי מילה טובה בעיברית, זה לא סלידה או איבה, אבל משהו מריר, אולי טינה, הכי מתקרב. במורפיקס מציעים - תרעומת, כעס, טינה).

הדבר שנשאר אחרי שהספר נגמר הוא הרצון שלא לבזבז את החיים היקרים שלנו על הדברים הלא נכונים.

אז קמתי והזמנתי לנו חדר בגולן ליומיים הבאים, כי מאז פברואר לא יצאנו לנופש, כל המשפחה. כי לא רציתי שהחופשה הזאת תעבור בלי רגעים שמחוץ לשיגרה. החצר הקידמית שלנו, עם הנדנדה, הדשא שממיע שתל, הגפן והפלפלים שזרענו ומצמיחים שיחונים שלא מצליחים לגדל פלפלים בגודל סביר, שליאור מדי פעם משקה בתוצרת עצמית, והנוף למפרץ, יפה בעיני כמו אתר תיירות. אני אוהבת את הבית שלנו, אבל אנחנו צריכים לפעמים לצאת ממנו כדי להיות ביחד.

אני קוראת על האוקיינוס והאינטרקציה שלו עם האטמוספירה והשמש ומשתאה מחדש. הסמסטר שוב אלמד על הפיסיקה של האוקיינוסים ואני קצת נלחצת שוב, פחות מבפעם הראשונה ועדיין. אבל כשאני קוראת על הכוחות הפועלים בין האטמוספירה לאוקיינוסים, איך סיבוב כדור הארץ משפיע, איך ההטיה ביחס לשמש משנה, אני שוב משתאה, שוב מתרגשת. מצפות לי גם שורה של הרצאות על העבודה שלי השנה. ירושלים, חיפה, אילת וודס הול. אנחנו צריכים לסיים שני מאמרים, או במילים אחרות, להבין דיינו שני סיפורים ולספר אותם נכון. הסמסטר מתחיל אחרי החגים, כמו שחברתי המוכשרת תימצתה בשש מילים לסיינס:

Data overload, juggling balls, many fall.

החברה הזאת נמצאת עכשיו בתיאלנד עם המשפחה שלה והם שולחים לי תמונות של פוקימונים משם. חברה יקרה אחרת כתבה לי פעם:

"אני בעומס הרגיל, שמחה בעבודה, אבל כמו שאיש חכם לימד
אותי משתדלת לסמן ביומן חופשים לאורך השנה ויש לזה השפעה מרגיעה".

אני עוד לא הגעתי לסמן חופשות ביומן מראש, אבל אני מצליחה להרים את הראש לפעמים ולזכור להוציא אותנו מהבית.

חג שמח ומועדים לשמחה!  

בדיוק הסתיימו השידורים בגלי צהל ואוירת יום הכיפורים עוטפת את הבית. 

בארצות הברית יום כיפור הוא יום רגיל. גם החגים הם ימים רגילים. רק שם הבנתי כמה חגים הם של הקהילה שחגה אותם. כאן זה נראה שהחגים הם משפחתיים בלבד, אבל הם משפחתיים לכל הקהילה. האוירה היחודית בחג הזה בישראל היא כי כולם עוצרים היום. הרבה הולכים לבית הכנסת, הילדים נוסעים באופניים ברחובות. הכל עוצר ליום.

אין טלוויזיה ואנחנו מתנתקים (ממש עוד מעט) מהמחשבים ומשאר הסחות הדעת, ושוהים ביחד. 

ניקינו את הבית, אכלנו ארוחת בוקר ליד השולחן בחצר, אליו חיברנו את השימשיה הגדולה. בישלנו, אכלנו ארוחת צהריים מאוחרת ועכשיו הבית ואנחנו מוכנים לחג. 

אני עדיין קוראת את הספר החדש של אן טיילר. עמוק בתוך משפחת ויטשנק. אני מתקשרת יותר לאמא שלי וביקרנו אותה בראש השנה ונבקר שוב בסוכות. אנחנו גרים בבית הזה כבר כמעט ארבע שנים ובינואר 2017 נסגור חמש שנים מאז השיבה. חזרנו הביתה, הרגשתי בחגים האלו שצימחנו שורשים מחדש, שהילדים נקלטו, שאנחנו בבית. 

הייתי בירושלים ביום ראשון במסגרת וועדה מלווה. אני שונאת נסיעות ומאוד התלוננתי בפני המנחה על זה שאני צריכה לנסוע שלוש שעות לישיבה של שעתיים. אבל אכלנו צהרים והישיבה התארכה לשלוש שעות ומאוד נהניתי, למדתי בעצמי ואני חושבת שאפילו תרמתי, אז מאוד שמחתי שבאתי בדיעבד. כבונוס היו שם המון תחנות פוקימון. :-)

 גדלתי בקמפוס הזה כסטודנטית לשלושה תארים, ואני מכירה אותו ואת יופיו ופינותיו. אבל לא נתקפתי נוסטלגיה ולא געגועים, כי אני חזרתי אחרת והתפקיד שלי השתנה והייתי בתוך מה שעשיתי עכשיו.

גם החיים שלנו עכשיו הם לא החיים שהיו לנו לפני הנסיעה. אי אפשר להכנס פעמיים לאותו נהר. אנחנו והנהר משתנים.

ממיע הולך לבית הכנסת גם כי הוא מחבר אותו לילדות שלו. הוא אומר לי שזה מחבר אותו לעצמו ומראה לו את הדרך שעבר. אני חושבת שבגיל מסויים אנחנו זקוקים לשורשים עמוקים יותר בחיים. המסלול בו הלכנו והאישיות שלי לא מאפשרים לי לחזור אחורה כי במהלך המסלול התנתקו לי השורשים והאישיות שלי בנויה להיות נטועה בהווה. ממיע והילדים הם הבית שלי ועכשיו גם הבית בו אנחנו חיים ולאט לאט נרקמים להם קשרים ושורשים חדשים. 

אני שמחה מאוד שחזרנו, לא יכולה לחשוב על אפשרות אחרת. שמחה שנסענו שמחה שחזרנו, זה היה הדבר הנכון לכולנו.

גמר חתימה טובה וצום קל למי שצם ויום משמעותי וטוב לכולם!