אמאל'א

ישבתי והסתכלתי על עוברי קיפוד ים עם שלד רגיל, משונה, וחסר, שעות על גבי שעות. הם קסומים לגמרי העוברים האלו וכשהסתכלתי עליהם שמצאנו את התמונה המנצחת של המאמר. אם למישהו שיקרא את המאמר יהיה ספק הזאת שיש קשר בין כלי דם באדם לשלד קיפוד ים, כשיראה את התמונה הזאת, הוא יאמין, כי אני סוף סוף מאמינה.

מחקר זה דבר כל כך מופלא וקשה. אי אפשר לדעת מראש איך דברים עובדים. צריך לנחש ולנסות ולבדוק. לפעמים עושים ניסויים מאוד מסובכים והתוצאה מאוד צנועה ולפעמים הניסוי הכי פשוט מביא לגילוי גדול. זה כל כך לא לינארי. כל כך לא ידוע מראש. 

דיברתי עם אמא של ילד מחונן השבוע, וחשבתי לעצמי כמה שונה הדרך שלה מהדרך שלנו. תהיתי בלבי מה יותר נכון, לדחוף או לשחרר. בטוח יש משהו טוב בלדחוף בטוח יש סיכון בלכוון ולתת להם ללכת בכוחות עצמם. לנסות, להכשל, לבדוק לסלול את המסלול שלהם.

הניסיון שלי בלדחוף את עצמי קדימה הוא שככל שיותר התרכזתי בהספק גבוה כך התקדמתי לאט יותר במחקר. הוצאתי מאמרים, בוודאי, אני יודעת להיות פרודוקטיבית, אבל גילויים אמיתיים - אי אפשר לדחוף אותם, הם לא לפי ספר, אין חוקים ברורים, לפחות לא לי. כל כך הרבה דברים התחוורו לי משיחות שלי עם ממיע. סיפרתי לו והוא שאל, ופתאום הבנתי שאני לא מבינה וצריכה לבדוק. הוא שואל מזויות שאני לא חושבת עליהן. גם האנשים שאני עובדת איתם כאן, זורקים אותי לכיוונים שלא דימיינתי בעצמי.

את הניסוי הזה עשינו סתם כדי לבדוק שלא פיספסנו משהו, והוא יצא הרבה יותר ממה שציפינו. חשבנו מה לעשות כדי לסגור את התמונה האחרונה במאמר, ניסינו כל מיני דברים מסובכים ואז ביקשתי מהסטודנט לזרוק חומר מסויים על העוברים ולראות מה קורה. קיבלנו הוכחה למשפט. מ.ש.ל.

אני מקווה שהעורך שאהב את זה בכנס יאהב את זה בכתב, למרות שעברו ארבעה חודשים ועוד חודש אחד לפחות יעבור עד שנסיים את הניסויים והכתיבה ונשלח. אני תמיד מקווה שיאהבו, אבל הפעם אני בטוחה שגם אם זה לא יעבור את העיתון הזה, שרק לחשוב עליו ולקרוא מאמרים בו גרם לי להעלות את המחקר שלנו ברמה, זה יעבור לעיתון אחר ויהיה משמעותי. עשינו משהו טוב. 

החברה שפגשתי במטוס (זאת משק המלח שצריך לחלוק) כתבה לי:

 relationships takes a lot of work and are hard to understand

כל כך נכון. לפעמים אני פשוט לא יודעת מה נכון, איך להושיט יד, איך לנחם, במיוחד כשיש הרבה כאב בצד השני.