אמאל'א

לא ממש יורד כאן שלג, אבל גשם כן, וקר.

הטיסה היתה ארוכה ומתישה ובשארית כוחותינו הגענו למלון, נפלנו שדודות בתשע בערב וקמנו בשלוש...

אבל הצלחנו להרדם שוב עד שבע, מה שמאוד משמח.

אחר כך הלכנו לקפה בסטארבאקס, מעורר נוסטלגיה. או אז, הלכתי בגשם לאיבוד וניצלתי בזכות גוגל, אין עליה, שלקחה אותי לטרגט. קניתי יותר מדי. שילוב של ריגשי אשמה, געגועים ועייפות, וחזרתי בגשם עם שקיות מלאות וכבדות, למלון. כבר לא נשבר לי הלב בטרגט. אני תמיד שמחה להכנס לשם ומתרחב לי החיוך כשאני נכנסת לחנות. אבל אני כבר לא באמת רוצה לחזור לארה"ב, מבפנים. החיים שלנו עכשיו אהובים עלי, בדיוק כמו שהם, במקום בו הם מתנהלים.

ארוחת צהריים - מרק נודלס וויאטנמי, אין עליהם, באמת. 

הרבה יותר נעים לבוא לפה עם חברה (מנהלת המעבדה שלי) מאשר לבד. חבילת האינטרנט והשיחות שווה כל שקל. יכולתי ללוות את ירדן לצו הראשון דרך הווטסאפ, ואת ממיע וליאור לפגישה עם המרפאה בעיסוק, לעקוב אחרי הטיול של זוהר ולצחוק מתמונה של שגיא שרואה שוב את הפרק הראשון במשחקי הכס כי הם מחכים לי לראות את העונה השישית ביחד. 

מחר ניסע לוודסהול. ממיע שאל אם אני מתרגשת, ואולי מחר אתרגש. עכשיו אני נחה במיטה היבשה במלון ושמחה שעברנו את הטיסה וההגעה בשלום ושהתגברתי על המיילים שהצטברו בהצלחה.

כן, מחר בטוח אתרגש.