אמאל'א

כמדען, וכאדם. דברים שראיתי מהצד ומבפנים.

דברים שצריך להזהר מהם כשמקבלים דחייה, ולא אחת ולא שתיים: מלהצמד לזוית הראיה שלנו בלי לראות את התמונה מהצד השני. מלקחת את הדברים אישית. מלהאשים אנשים אחרים שהם לא הוגנים, לא רואים, לא מבינים, לא בוגרים, פוגעים בנו אישית, טועים, גרועים, רעים. הכי חשוב: לא לתת לרגשות האלו להשאר הרבה זמן ולהפוך אותנו למרירים. מרירות מרגישים מרחוק והיא הרסנית. מבחוץ ומבפנים.

אפשר לרגע לעשות את כל הדברים האלו ואז למשוך את עצמנו מהביצה של הכאב החוצה, ולהסתכל מצד. לצאת מהזוית שלנו ולנסות לראות מה האדם שדחה אותנו ראה. מה הוא מחשיב, איפה הוא נמצא ומה הלחצים הפועלים עליו. לאו דווקא כדי להבין אותו, כדי להבין איפה אנחנו יכולים לשפר את הסיכויים שלנו להצליח בפעם הבאה. כשאני יושבת לכתוב מאמר ואני חושבת על עיתון מסויים אני נכנסת לעיתון (אם אני לא מכירה אותו מספיק טוב) וסורקת כמה מאמרים שהתפרסמו בו לאחרונה. כדי להבין מה מעניין את העורכים, מה המוטו של העיתון והאם הסיפור שלי מתאים למה שהכי מעניין אותם. כשעורכים צריכים לבחור האם לקחת את הסיפור שלך או לא, הם מונעים בראש ובראשונה ממה שמעניין ומלהיב אותם וממה שיצליח למשוך תשומת לב של אחרים. זה נכון למאמרים, אבל זה נכון גם להרבה בחירות אחרות. מה שמכוון את מי שבוחר יכול להיות מאוד שונה ממה שמכוון את מי שרוצה להבחר, וצריך לקחת את זה בחשבון.

הזמנות להרצאות בכנסים בדרך כלל באות מאנשים שמכירים אותך או ראו אותך פעם מדברת, כך שככל שתדברי יותר יזמינו אותך יותר. כל הרצאה היא הזדמנות לתקשורת, כל הרצאה היא פתיחה של דיאלוג. את פותחת דיאלוג ואומרת - הנה, זה מה שאני מבינה וזה מה שאני לא מבינה, ואחרי ההרצאה באים אליך סטודנטים ואומרים: את יודעת, מה שאמרת הזכיר לי את זה, ואולי יכול לעזור לך. קרה לי, כמה פעמים באילת. וזה נפלא כשזה קורה.כל השערים שנפתחו לי, כמעט כולם, נפתחו לי דרך אנשים שדיברתי איתם, בכלל בלי להתכוון להשיג משהו או להתקדם. פשוט דיברתי איתם על מדע והיתה לנו שיחה נהדרת ומשם קרו המון דברים טובים.

דברים שצריך להזהר מהם כשמצליחים, ולא פעם אחת ולא שתיים: מלהרגיש בטוחים בידע או ביכולות שלנו. מלחשבו שאנחנו צודקים, יודעים, שלמים, חשובים, ולא חייבים להקשיב יותר. בעיני אם זה קורה, זאת התחלת הסוף. התחלת הירידה. 

דברים שצריך להזהר מהם כשיש לנו כח להחליט: מלהחליט בלי להקשיב לאלו שעובדים מתחתינו, בגלל שאנחנו יותר מנוסים, בעמדה יותר בכירה, יודעים יותר, חשובים יותר, מה שלא תרצו יותר. כשזה קורה המדע שלנו מוגבל למה שעשינו עד עכשיו. אנחנו מוותרים על כל המוחות הרעננים והסקרניים שיש סביבנו, מהניסיון שלהם, מהיכולות שלהם, מהראיה האחרת שלהם. כשאנחנו מפסיקים להקשיב אנחנו מפסיקים באותו רגע לגדול. 

כל מה שנדרש הוא להרחיב את האגו - לדעת שאנחנו מספיק גדולים כדי להקשיב באמת, שיש לנו מספיק מקום בעולם הזה כדי לתת לאחרים את המקום שלהם, שאנחנו מספיק מחוברים לעצמנו כדי שלא ללכת לאיבוד כשאחרים חושבים איתנו. כל הדברים האלו - אנחנו חייבים לעשות בשביל המשך הצמיחה של עצמנו, אבל ברגע שאנחנו עושים אותם, כל מי שסביבנו יכול לצמוח גם, וזה אולי הדבר הכי מתגמל שיש. לראות אחרים צומחים וגדלים וחושבים בכוחות עצמם.

אני כותבת את כל זה כי זה כל כך ברור לי אחרי הכנס באילת, מכל מה שראיתי וחוויתי שם, ואני רוצה לזכור את זה, לימים יותר עמומים. שיהיה לכולנו סוף שבוע נפלא!